master simon
New member
עקיבא אלדר
בטח יש גבול מכיר אותו טוב "הארץ", 12/05/2003 מאת: עקיבא אלדר דומה שמעולם לא היתה תוכנית שלום שזכתה ליותר כותרות ולפחות ציפיות ממפת הדרכים. שר החוץ האמריקאי, קולין פאואל, שהיה אחד משושביניה הראשיים, "שכח" להזכיר בירושלים שהנשיא ג'ורג' בוש ממתין להחלטה רשמית של ממשלת ישראל בעניין המפה שלו. משאל חשאי היה מגלה סימני ספקנות אצל האופטימיסטים המושבעים ביותר מקרב חברי הקוורטט, שהיו מעורבים בניסוח התוכנית. ספק רב אם בין מנסחי המונח "מדינה פלשתינית עצמאית בגבולות זמניים", יש מישהו שהאמין לרגע שהוא יוזמן השנה לטקס השקתה. ממילא, הציפייה שהצדדים יגיעו ב2005- להסכם הקבע ש"ישים קץ לסכסוך", נראית כחזון אחרית הימים יותר מאשר כסעיף בתוכנית מדינית רצינית. נניח שעל אף כל הקשיים, המדינה הזמנית תקום השנה, או בהתחשב ב"זמן פציעות" - היא תיכון במהלך השנה הבאה. איזו תמורה תקבל ישראל בעבור הכרה במדינה החדשה, לבד מהפסקת האלימות למשך שנה-שנתיים, וזאת במקרה הטוב? ימים אחדים אחרי פתיחת המו"מ על הסדר הקבע, יתברר שהמפה אינה יכולה להכיל את המרחק הרב שמפריד בין הצדדים בכל אחד מהנושאים שבמחלוקת. הדעת נותנת שהמדינה החדשה לא תשלים עם ניסיון ישראלי להפוך את הגבולות הזמניים לקבועים. היא גם לא תוותר על מזרח ירושלים ועל הריבונות בחראם א-שריף (הר הבית), ולא תפקיר את המוני הפליטים. או אז חידוש מעשי האלימות יהיה עניין של שעות, אולם לישראל כבר יהיה עסק עם מדינה ערבית עצמאית. המקרה העיראקי מלמד שאין זה עניין של מה בכך לפלוש לשטחה של מדינה החברה באו"ם. מצרים וירדן יתקשו להבליג על כיבוש עריה של שותפה מלאה בליגה הערבית, בשעה שזו נאבקת על שחרור המקומות הקדושים לאיסלאם מידי היהודים. אמינותה של ארה"ב, שנשיאה חתום על מפת הדרכים, תעמוד אז במבחן. תביעתו של אריאל שרון שהפלשתינאים יוותרו תחילה על זכות השיבה, רומזת שראש הממשלה מכיר בסכנה הכרוכה בכניסה למנהרה בידיעה ברורה שהיא מובילה לתהום. אם צפוי שבבוא העת לדון בהסדר הקבע, הפלשתינאים יתעקשו על זכות השיבה - קריאות הקרב הבא כתובות על הקיר. איזה אינטרס יש לישראל לשפר את עמדותיו של האויב לקראת עימות ידוע מראש? אם מנוי וגמור עם הפלשתינאים לתבוע את שיבת פליטי 1948 לבתיהם, מוטב שנדע זאת לפני שהרשות נהפכת למדינה. לא צריך להיות ראש ממשלה ערמומי כשרון כדי לדעת ששום מנהיג פלשתינאי לא ימיר את אתוס השיבה בסיכוי עלוב לזכות במדינה על פני 40% מהשטחים. אפשר רק להשתעשע בהרהור מה שרון היה עושה אם מחמוד עבאס (אבו מאזן) היה מודיע שהוא מסכים לדון לאלתר וויתור על זכות השיבה של הפלשתינאים ליפו, בתנאי שישראל תסכים לדון עכשיו בוויתור על זכות השיבה של היהודים לחברון. מה היה קורה אם הקבינט הפלשתיני היה מודיע שהוא מסתפק בכך שישראל תעמיד את ההתנחלויות לרשות הפליטים הפלשתינאים? היה מסקרן לראות אם שרון היה מפנה אז מאחז מיושב אחד מאדמות פלשתיניות בהר חברון, או, למצער, מוותר על "הגידול הטבעי"? יפה עשה שרון כשהקדים את המאוחר ושלף את בעיית הפליטים מסדר היום של שלב המו"מ על הסדר הקבע. בכך הוא פינה את השולחן מעוד הסדר זמני מיותר ואף מסוכן. אבל, תוכניות שלום אינן תוכניות כבקשתו של צד אחד לסכסוך, גם אם הוא, זמנית, הצד החזק. אפילו חזונו של בוש, החביב כל כך על שרון, מזכיר בשורה אחת עם פתרון בעיית הפליטים, את הצורך ב"סיום הכיבוש שהחל ב1967-" וב"פתרון מוסכם במו"מ על מעמדה של ירושלים".
בטח יש גבול מכיר אותו טוב "הארץ", 12/05/2003 מאת: עקיבא אלדר דומה שמעולם לא היתה תוכנית שלום שזכתה ליותר כותרות ולפחות ציפיות ממפת הדרכים. שר החוץ האמריקאי, קולין פאואל, שהיה אחד משושביניה הראשיים, "שכח" להזכיר בירושלים שהנשיא ג'ורג' בוש ממתין להחלטה רשמית של ממשלת ישראל בעניין המפה שלו. משאל חשאי היה מגלה סימני ספקנות אצל האופטימיסטים המושבעים ביותר מקרב חברי הקוורטט, שהיו מעורבים בניסוח התוכנית. ספק רב אם בין מנסחי המונח "מדינה פלשתינית עצמאית בגבולות זמניים", יש מישהו שהאמין לרגע שהוא יוזמן השנה לטקס השקתה. ממילא, הציפייה שהצדדים יגיעו ב2005- להסכם הקבע ש"ישים קץ לסכסוך", נראית כחזון אחרית הימים יותר מאשר כסעיף בתוכנית מדינית רצינית. נניח שעל אף כל הקשיים, המדינה הזמנית תקום השנה, או בהתחשב ב"זמן פציעות" - היא תיכון במהלך השנה הבאה. איזו תמורה תקבל ישראל בעבור הכרה במדינה החדשה, לבד מהפסקת האלימות למשך שנה-שנתיים, וזאת במקרה הטוב? ימים אחדים אחרי פתיחת המו"מ על הסדר הקבע, יתברר שהמפה אינה יכולה להכיל את המרחק הרב שמפריד בין הצדדים בכל אחד מהנושאים שבמחלוקת. הדעת נותנת שהמדינה החדשה לא תשלים עם ניסיון ישראלי להפוך את הגבולות הזמניים לקבועים. היא גם לא תוותר על מזרח ירושלים ועל הריבונות בחראם א-שריף (הר הבית), ולא תפקיר את המוני הפליטים. או אז חידוש מעשי האלימות יהיה עניין של שעות, אולם לישראל כבר יהיה עסק עם מדינה ערבית עצמאית. המקרה העיראקי מלמד שאין זה עניין של מה בכך לפלוש לשטחה של מדינה החברה באו"ם. מצרים וירדן יתקשו להבליג על כיבוש עריה של שותפה מלאה בליגה הערבית, בשעה שזו נאבקת על שחרור המקומות הקדושים לאיסלאם מידי היהודים. אמינותה של ארה"ב, שנשיאה חתום על מפת הדרכים, תעמוד אז במבחן. תביעתו של אריאל שרון שהפלשתינאים יוותרו תחילה על זכות השיבה, רומזת שראש הממשלה מכיר בסכנה הכרוכה בכניסה למנהרה בידיעה ברורה שהיא מובילה לתהום. אם צפוי שבבוא העת לדון בהסדר הקבע, הפלשתינאים יתעקשו על זכות השיבה - קריאות הקרב הבא כתובות על הקיר. איזה אינטרס יש לישראל לשפר את עמדותיו של האויב לקראת עימות ידוע מראש? אם מנוי וגמור עם הפלשתינאים לתבוע את שיבת פליטי 1948 לבתיהם, מוטב שנדע זאת לפני שהרשות נהפכת למדינה. לא צריך להיות ראש ממשלה ערמומי כשרון כדי לדעת ששום מנהיג פלשתינאי לא ימיר את אתוס השיבה בסיכוי עלוב לזכות במדינה על פני 40% מהשטחים. אפשר רק להשתעשע בהרהור מה שרון היה עושה אם מחמוד עבאס (אבו מאזן) היה מודיע שהוא מסכים לדון לאלתר וויתור על זכות השיבה של הפלשתינאים ליפו, בתנאי שישראל תסכים לדון עכשיו בוויתור על זכות השיבה של היהודים לחברון. מה היה קורה אם הקבינט הפלשתיני היה מודיע שהוא מסתפק בכך שישראל תעמיד את ההתנחלויות לרשות הפליטים הפלשתינאים? היה מסקרן לראות אם שרון היה מפנה אז מאחז מיושב אחד מאדמות פלשתיניות בהר חברון, או, למצער, מוותר על "הגידול הטבעי"? יפה עשה שרון כשהקדים את המאוחר ושלף את בעיית הפליטים מסדר היום של שלב המו"מ על הסדר הקבע. בכך הוא פינה את השולחן מעוד הסדר זמני מיותר ואף מסוכן. אבל, תוכניות שלום אינן תוכניות כבקשתו של צד אחד לסכסוך, גם אם הוא, זמנית, הצד החזק. אפילו חזונו של בוש, החביב כל כך על שרון, מזכיר בשורה אחת עם פתרון בעיית הפליטים, את הצורך ב"סיום הכיבוש שהחל ב1967-" וב"פתרון מוסכם במו"מ על מעמדה של ירושלים".