די מדהים העניין של כמה זה פשוט
הכל עולה במסך התודעה, הריק, הנרחב, השקט, כל רגע טרי וחדש. זהו.
השקט בסטברוס חיזק את התובנה המשחררת הזו.
 
מלבד ביקורים לחוף הים עם האופניים וגיחות לעיר לקנית מזון אורגני ובישולים בבית בכפר
הייתי מביטה שעות בדממה ובלי תזוזה בתמונה (המצורפת) כדי להרגיע את המיינד
היו המון תחושות של קונדליני וראיתי אור והפרחים הופיעו בבהירות וכל מיני חוויות תודעה
 
עד שיום אחד באוטובוס בדרך לכפר ההררי ואמוס שאלתי בשביל מה?
אם גם ככה זה בשביל אף אחד והכי הרבה אם גם כך אי אפשר להפסיק את המחשבות.
באותו רגע של תסכול וייאוש החלטתי שאני לא עושה מדיטציה יותר! מוותרת, מניחה לזה.
נחה.
 
בארוחת הערב זה קרה. הדברים נראו בדיוק כפי שהם והיתה תחושה של נינוחות.
היו מחשבות אבל לא היתה תגובה אליהן. הן לא הזיזו כלל.
עשיתי מה שהיה צריך לעשות, דברים נעשו. ללא מאמץ.
 
כולל תפיסת יתושים. בפעם הראשונה בחיי בדקה הראשונה!
בלי לחכות ובלי לחשוב.. מסתבר שזה הסוד!
אם רק הפנתר היה יודע
https://www.youtube.com/watch?v=FnTWLxS-lGQ
 
אז נכון, אולי אי-אפשר להפסיק לחשוב ולדמיין אבל בהחלט אפשר להפסיק לאחוז!
זה הולך כמו משהו כזה:
 
התודעה (יש רק תודעה) נאחזת במחשבותיה, מאמינה בהן ומזדהה איתן (הגוף סובל)
 
התודעה לומדת לזהות את מחשבותיה ודפוסיה ולהבדיל בינן לבין המציאות (הגוף קליל יותר)
 
התודעה מחכה ומצפה בכיף למחשבותיה ומחזקת את עירנותה (הגוף נושם איטי יותר)
 
התודעה מקבלת בברכה את מחשבותיה כמו אם את בניה הסוררים (הגוף רפוי יותר)
 
התודעה כבר לא מתרגשת ממחשבותיה אך נוטה בחיוך להתעלם מהן (הגוף רגוע יותר)
 
התודעה חופשייה מכוח המשיכה של מחשבותיה והיא מתנתקת מאחיזתה בהן. (המיינד שקט יותר)
 
התודעה רואה את מחשבותיה באות וחולפות והיא יודעת שהיא עדיין כאן, תמיד.
התודעה מכירה בקיומה.
 
משהו כזה.
 
 
 
הדפוסים פחתו וגם הקריאה והכתיבה-במידה ניכרת! זה חלק מהוויתור על העיסוק בעניין
הרי גם כך זה חסר תועלת ובלתי אפשרי לכתוב על "זה".
גידי הזכיר את הסיפור על תלמידו של בודהה שברגע שויתר, זכה. זה באמת ככה.
אבל אם וכאשר זה חוזר אין לחץ (מי, מה, למה) מקבלת בחיוך וממשיכה ביומי.
ויומי מלא בטוב, בשקט ובשלווה. גם בעשייה וגם במנוחה. הלב פחות מצולק ומצומק.
אם יישאר כך גם כשאחזור סופש הבא ארצה (רק לחודשיים), זה באמת יהיה נחמד.
ואם לא אז לא. ככה זה.
 
