חתלתולונת שחורה
New member
עצמאות.
היי, אני בת 21 עוד מעט, אחרי צבא ולפני אונ'. אחי בן 9, כיתה ג (נולד פג ובדצמבר אז החליטו להשאירו שנה). מאז ומתמיד היה לי קשר טוב איתו, אולי אפילו אפשר לומר שתפקיד האחות התשטש עם הזמן (תפס פן יותר מחנך). אבל כולם מסכימים שזה עושה לו טוב, וקשה שלא לשים לב לזה. מאז שהוא נכנס לגן הוא מבלה אצל סבתא וסבא עד שההורים חוזרים (בממוצע ב6). אבא בקשר קצת פחות טוב איתו (אבל גם איתי זה היה ככה, הוא לא טיפוס כזה וזהו) אבל עם אימא יש להם יחסים טובים מאוד. הבעיה היא שהילד לא נמצא רק בבית אחד, אלא ימיו בשבוע מתחלקים בין הסבים. זה סידור נוח להורים, אבל לדעתי הרסני לילד. הסבים מצד אימי צעירים יחסית (70) ויש להם כוחות לשחק איתו, להעמידו במקומו, הסבים מצד אבי לעומתם הרבה יותר מבוגרים (לכיוון ה80) ואין להם ממש כוחות (פיזיים ומנטליים), פרט לדברים הבסיסיים כך שיוצא שאצלם הוא בכלל לא מתפתח. הסידור הזה מעולם לא עורר באף אחד דאגות עד לאחרונה. הילד בגיל 9, פשוט התחיל את גיל ההתבגרות. הוא מורד בכל דבר אפשרי, הוא לא מוכן לקבל "לא" כתשובה, בבית ספר הוא כמעט בלתי נשלט (הוא לומר טוב, הודות להרגלים שאני הקניתי לו, אבל ההתנהגות טעונה שיפור): הוא משקר המון, אימי בקשר טלפוני עם המורה שלו כל שבוע. פעמיים נתפס גונב מתלמידים (אבל זה טופל ע"י, הוסבר ולדעתי נחתם). ויש עוד בעיות, שנצפו לא רק על ידי המורה, והם בעיות בגרות. הילד בוגר אולי לרמה של בן 7, אבל לא ברמה של בן 9. אפשר להבין שהסביבה שלו הם ילדים בני 8, אבל עדיין. הפער עצום. אפילו המורה התלוננה. באותה נקודה היה משבר בבית, שאחריו הצלחתי להביא את כולם להבנה שהסביבה הלא יציבה של הילד מזיקה לו. ואני מאמינה בזה כל כולי. אחרי הצבא למדתי לפסיכומטרי, באותה תקופה לא עבדתי ורוב היום ישבתי בבית. באותה תקופה גם שתי הסבתות שלנו נחלשו מבחינה גופנית (מחלות, ניתוחים) ונשארתי איתו (מרצוני) בבית. אחרי שבועיים של ציפיות מוגדרות, חוקים נוקשים (אבל הוגנים), סדר יום מוגדר והמון תשומת לב, חל שינוי מפתיע וכולם היללו את התוצאות. בפעם השניה שנשארתי איתו לבד זה היה כשעבדתי ולצערי סבא וסבתא עדיין שמרו עליו. זה היה סיוט. גם ככה הייתי נורא עייפה, אז בנוסף הוא גם היה בלתי נשלט. הכל מתחיל ב"לא" ורק אחרי ריב ממשיכים הלאה בדרך הנכונה (למשל לצחצח שיניים לפני השינה....). לקראת הסוף הוא קצת נרגע ואפשר היה לסבול. אין לי שום דבר נגד סבתא וסבא (שני הצדדים). אני נורא אוהבת אותם ונורא מכבדת, אבל אני לא חושבת שיש פה מקום לתת להם להיות במקום הוריו. התפקיד שלהם, פעם, היה הרבה יותר משמעותי, ועם הזמן התפקיד הזה נשחק עד שנעלם. הם לא מועילים להתפתחות שלו. הם מפנקים אותו בצורה מגעילה (בגיל 7 בערך, באתי לאסוף אותו מביתם ולפני שיצאנו סבא שלי קורא לו לבוא כדי לקשור לו את השרוכים. כמעט התפוצצתי מזעם). אין מה להסביר לסבים, זה לא יעזור. הם חינכו את ההורים שלנו, אליו הם מרגישים צורך לפנק. זה טבעי ובסדר. מה שלא בסדר הוא שההורים לא מבינים את זה. אמא שלי החליטה שהיא תסיים את זה בקרוב. אבל מאז עברו חודשיים. בהתחלה האמנתי לה שהיא צריכה זמן לעכל, עכשיו אני לא מאמינה לכלום. אני מאשימה אותה (ובגלוי) באגואיסטיות ואני כל הזמן אומרת לה מה שאני חושבת. היא לוקחת את זה לפעמים כעלבון ולפעמים כביקורת בונה. להוביל לאנשהו? זה לא מוביל. עכשיו שתבינו, ההורים שלה תומכים בדעה שלי. אבל אבא והוריו ממש לא מבינים. ההורים שלו עוד איכשהו, מה גם, זה לא שיש להם איזה יד מכרעת פה. מקסימום הם יעלבו לאיזה שבוע ויעבור לכולם. אבל אבא לא מבין אפילו את הבסיס. הוא מאשים את הילד בטעויות שלו עצמו. על אחי אני מרחמת. מצד שני אפילו אני לא מסוגלת להתמודד עם האופי שלו (בין אם בגלל גיל ההתבגרות ובין אם בגלל החינוך הלקוי) ונורא קשה לי לצפות בחוסר הבגרות שלו. הוא ילד ממש חכם, ממש שנון ומצחיק. יש לו איכויות שאין לאף אחד במשפחה ורואים שהוא יכול להגיע רחוק. אבל ההורים לא מבינים איזה הרס זה גורם לו. אין לו גבולות, וגם כשיש הם משתנים כל הזמן (בבית אחד מותר לאכול בסלון, בבית אחר אסור ובבית שלנו לפעמים כן ובד"כ לא). הלב בוכה, הראש צועק ואף אחד לא מקשיב לי. אולי אני טועה, אבל כל כך הרבה דברים ביומיום אומרים לי שלא! מה עושים? בינתיים אני רק מדברת, גמרתי אומר בליבי לפעול בצורה נחושה מיד אחרי המשבר הבא (והוא יבוא). כלומר, להציב לכולם אולטימטום שלא יוכלו לסרב לו. אם הוא לא נשאר לבד בבית (כמובן עם הדרכה מתאימה והשגחה מסויימת), אני פשוט עוזבת את הלימודים (מבטלת את ההרשמה) ונשארת איתו עד שהוא יתבגר. הם יודעים שאני רצינית, גם אני יודעת. אני מסוגלת לזה ואף ליותר. בינתיים אני נותנת להם ולעצמי זמן להתרגל לרעיון (כאילו שלא חפרנו על זה מספיק).
היי, אני בת 21 עוד מעט, אחרי צבא ולפני אונ'. אחי בן 9, כיתה ג (נולד פג ובדצמבר אז החליטו להשאירו שנה). מאז ומתמיד היה לי קשר טוב איתו, אולי אפילו אפשר לומר שתפקיד האחות התשטש עם הזמן (תפס פן יותר מחנך). אבל כולם מסכימים שזה עושה לו טוב, וקשה שלא לשים לב לזה. מאז שהוא נכנס לגן הוא מבלה אצל סבתא וסבא עד שההורים חוזרים (בממוצע ב6). אבא בקשר קצת פחות טוב איתו (אבל גם איתי זה היה ככה, הוא לא טיפוס כזה וזהו) אבל עם אימא יש להם יחסים טובים מאוד. הבעיה היא שהילד לא נמצא רק בבית אחד, אלא ימיו בשבוע מתחלקים בין הסבים. זה סידור נוח להורים, אבל לדעתי הרסני לילד. הסבים מצד אימי צעירים יחסית (70) ויש להם כוחות לשחק איתו, להעמידו במקומו, הסבים מצד אבי לעומתם הרבה יותר מבוגרים (לכיוון ה80) ואין להם ממש כוחות (פיזיים ומנטליים), פרט לדברים הבסיסיים כך שיוצא שאצלם הוא בכלל לא מתפתח. הסידור הזה מעולם לא עורר באף אחד דאגות עד לאחרונה. הילד בגיל 9, פשוט התחיל את גיל ההתבגרות. הוא מורד בכל דבר אפשרי, הוא לא מוכן לקבל "לא" כתשובה, בבית ספר הוא כמעט בלתי נשלט (הוא לומר טוב, הודות להרגלים שאני הקניתי לו, אבל ההתנהגות טעונה שיפור): הוא משקר המון, אימי בקשר טלפוני עם המורה שלו כל שבוע. פעמיים נתפס גונב מתלמידים (אבל זה טופל ע"י, הוסבר ולדעתי נחתם). ויש עוד בעיות, שנצפו לא רק על ידי המורה, והם בעיות בגרות. הילד בוגר אולי לרמה של בן 7, אבל לא ברמה של בן 9. אפשר להבין שהסביבה שלו הם ילדים בני 8, אבל עדיין. הפער עצום. אפילו המורה התלוננה. באותה נקודה היה משבר בבית, שאחריו הצלחתי להביא את כולם להבנה שהסביבה הלא יציבה של הילד מזיקה לו. ואני מאמינה בזה כל כולי. אחרי הצבא למדתי לפסיכומטרי, באותה תקופה לא עבדתי ורוב היום ישבתי בבית. באותה תקופה גם שתי הסבתות שלנו נחלשו מבחינה גופנית (מחלות, ניתוחים) ונשארתי איתו (מרצוני) בבית. אחרי שבועיים של ציפיות מוגדרות, חוקים נוקשים (אבל הוגנים), סדר יום מוגדר והמון תשומת לב, חל שינוי מפתיע וכולם היללו את התוצאות. בפעם השניה שנשארתי איתו לבד זה היה כשעבדתי ולצערי סבא וסבתא עדיין שמרו עליו. זה היה סיוט. גם ככה הייתי נורא עייפה, אז בנוסף הוא גם היה בלתי נשלט. הכל מתחיל ב"לא" ורק אחרי ריב ממשיכים הלאה בדרך הנכונה (למשל לצחצח שיניים לפני השינה....). לקראת הסוף הוא קצת נרגע ואפשר היה לסבול. אין לי שום דבר נגד סבתא וסבא (שני הצדדים). אני נורא אוהבת אותם ונורא מכבדת, אבל אני לא חושבת שיש פה מקום לתת להם להיות במקום הוריו. התפקיד שלהם, פעם, היה הרבה יותר משמעותי, ועם הזמן התפקיד הזה נשחק עד שנעלם. הם לא מועילים להתפתחות שלו. הם מפנקים אותו בצורה מגעילה (בגיל 7 בערך, באתי לאסוף אותו מביתם ולפני שיצאנו סבא שלי קורא לו לבוא כדי לקשור לו את השרוכים. כמעט התפוצצתי מזעם). אין מה להסביר לסבים, זה לא יעזור. הם חינכו את ההורים שלנו, אליו הם מרגישים צורך לפנק. זה טבעי ובסדר. מה שלא בסדר הוא שההורים לא מבינים את זה. אמא שלי החליטה שהיא תסיים את זה בקרוב. אבל מאז עברו חודשיים. בהתחלה האמנתי לה שהיא צריכה זמן לעכל, עכשיו אני לא מאמינה לכלום. אני מאשימה אותה (ובגלוי) באגואיסטיות ואני כל הזמן אומרת לה מה שאני חושבת. היא לוקחת את זה לפעמים כעלבון ולפעמים כביקורת בונה. להוביל לאנשהו? זה לא מוביל. עכשיו שתבינו, ההורים שלה תומכים בדעה שלי. אבל אבא והוריו ממש לא מבינים. ההורים שלו עוד איכשהו, מה גם, זה לא שיש להם איזה יד מכרעת פה. מקסימום הם יעלבו לאיזה שבוע ויעבור לכולם. אבל אבא לא מבין אפילו את הבסיס. הוא מאשים את הילד בטעויות שלו עצמו. על אחי אני מרחמת. מצד שני אפילו אני לא מסוגלת להתמודד עם האופי שלו (בין אם בגלל גיל ההתבגרות ובין אם בגלל החינוך הלקוי) ונורא קשה לי לצפות בחוסר הבגרות שלו. הוא ילד ממש חכם, ממש שנון ומצחיק. יש לו איכויות שאין לאף אחד במשפחה ורואים שהוא יכול להגיע רחוק. אבל ההורים לא מבינים איזה הרס זה גורם לו. אין לו גבולות, וגם כשיש הם משתנים כל הזמן (בבית אחד מותר לאכול בסלון, בבית אחר אסור ובבית שלנו לפעמים כן ובד"כ לא). הלב בוכה, הראש צועק ואף אחד לא מקשיב לי. אולי אני טועה, אבל כל כך הרבה דברים ביומיום אומרים לי שלא! מה עושים? בינתיים אני רק מדברת, גמרתי אומר בליבי לפעול בצורה נחושה מיד אחרי המשבר הבא (והוא יבוא). כלומר, להציב לכולם אולטימטום שלא יוכלו לסרב לו. אם הוא לא נשאר לבד בבית (כמובן עם הדרכה מתאימה והשגחה מסויימת), אני פשוט עוזבת את הלימודים (מבטלת את ההרשמה) ונשארת איתו עד שהוא יתבגר. הם יודעים שאני רצינית, גם אני יודעת. אני מסוגלת לזה ואף ליותר. בינתיים אני נותנת להם ולעצמי זמן להתרגל לרעיון (כאילו שלא חפרנו על זה מספיק).