lightflake
New member
"כל זמן שיש תחושת אני..., יש חסרון"
לפני כן כתבת: "אבל כדי שאחווה שאני קיימת, אני חייבת לחוות משהו אחד לפחות שאני לא."
כפי שכתבתי בתגובה הקודמת, כל מה שאנו חווים אומר לנו "אני קיים" כך שאפשר לומר שכל דבר שאנו חווים הוא לא מה שאנחנו, אנחנו החווה, כלומר אנו לא נמצאים כחלק מהחוויה, אני לא הגוף, אני לא המחשבות, אני לא הרגשות, אני לא החוויות הנתפשות בחושים, ובכל זאת כל אלו מעידים על עצם קיומי, שלא ניתן למצוא אותו ולא ניתן לחוות אותו אבל הוא ברור מאליו בכל חוויה שהיא בגלל שכל חוויה לא הייתה קיימת בלעדי החווה
עכשיו אני מפריד בין החווה לנחווה כי אנחנו רוצים להבין לצורך הדיון
אפשר לומר שזה החלק הראשון של התרגול (מה שמכונה נטי נטי)
אני רואה פרח משמע שאני לא הפרח
אני מודע למחשבה משמע שאני לא המחשבה
אני לא שום דבר שאני מודע אליו כי אני לא נמצא באובייקטים
אבל לאובייקטים אין קיום בלעדי זה שמודע אליהם
כל חוויה בעולם הזה לא הייתה קיימת ללא המודעות לחוויה
כך שלמעשה הקיום עצמו (של כל דבר) הוא התודעה עצמה בצורה זמנית של אותו דבר/ אותה חוויה
ואז אנחנו שוב מגיעים אל הנון-דואליות, כלומר שהחווה (הסובייקט, אני) הוא הנחווה (האובייקט, הצורה)
מצד אחד לא קיימת חוויה ספציפית שאת יכולה לומר עליה "זה אני"
מצד שני לא קיימת חוויה *שלא* מעידה על קיומך
כי את תמיד זו שחווה אותה
כך שמה שאני - אין לו צורה
אבל הוא מתגלה בכל הצורות
פעם תיארתי את זה שלכל דבר בעולם הזה יש שני צדדים, מצד אחד הצורה, צבע, צליל, ריח, רגש, תחושה
ומצד שני הוא מהווה ראי כי הוא מעיד על קיומי שלי - החווה
והערה לסיום, את כותבת שתרגלת הרבה מאוד זמן את הטכניקה ששובטמה הציע, אבל שובטמה כותב פה רק כמה שבועות או חודשים נניח.. אנשים שמקדישים את חייהם לתרגול (כמו נזירים במזרח) מתרגלים גם בסביבה הרבה יותר מתאימה (לא בתוך מרוץ החיים המודרני המלחיץ) וגם מהבוקר עד הערב לפעמים משך שנים רבות, אז אני לא יודע בדיוק מה את מתכוונת כשאת אומרת שאת מתרגלת הרבה מאוד זמן... ויתכן מאוד שאת פשוט צריכה להמשיך ולא להתייאש כי אין ספק שלפי החוויה שלך "אני מודעת לריק" את בכיוון טוב ואם זה באמת ריק ולא רק צורה שכלית "ריק" אז את מאוחדת עם הריק הזה ואין הפרדה בין מה שאת לריקות ואז לא תתכן עוד שום תחושת חסרון באמת, תחושת חסרון היא רק עוד צורה (סיפור) שעולה בתוך הריק שאת שהוא שלמות.
לפני כן כתבת: "אבל כדי שאחווה שאני קיימת, אני חייבת לחוות משהו אחד לפחות שאני לא."
כפי שכתבתי בתגובה הקודמת, כל מה שאנו חווים אומר לנו "אני קיים" כך שאפשר לומר שכל דבר שאנו חווים הוא לא מה שאנחנו, אנחנו החווה, כלומר אנו לא נמצאים כחלק מהחוויה, אני לא הגוף, אני לא המחשבות, אני לא הרגשות, אני לא החוויות הנתפשות בחושים, ובכל זאת כל אלו מעידים על עצם קיומי, שלא ניתן למצוא אותו ולא ניתן לחוות אותו אבל הוא ברור מאליו בכל חוויה שהיא בגלל שכל חוויה לא הייתה קיימת בלעדי החווה
עכשיו אני מפריד בין החווה לנחווה כי אנחנו רוצים להבין לצורך הדיון
אפשר לומר שזה החלק הראשון של התרגול (מה שמכונה נטי נטי)
אני רואה פרח משמע שאני לא הפרח
אני מודע למחשבה משמע שאני לא המחשבה
אני לא שום דבר שאני מודע אליו כי אני לא נמצא באובייקטים
אבל לאובייקטים אין קיום בלעדי זה שמודע אליהם
כל חוויה בעולם הזה לא הייתה קיימת ללא המודעות לחוויה
כך שלמעשה הקיום עצמו (של כל דבר) הוא התודעה עצמה בצורה זמנית של אותו דבר/ אותה חוויה
ואז אנחנו שוב מגיעים אל הנון-דואליות, כלומר שהחווה (הסובייקט, אני) הוא הנחווה (האובייקט, הצורה)
מצד אחד לא קיימת חוויה ספציפית שאת יכולה לומר עליה "זה אני"
מצד שני לא קיימת חוויה *שלא* מעידה על קיומך
כי את תמיד זו שחווה אותה
כך שמה שאני - אין לו צורה
אבל הוא מתגלה בכל הצורות
פעם תיארתי את זה שלכל דבר בעולם הזה יש שני צדדים, מצד אחד הצורה, צבע, צליל, ריח, רגש, תחושה
ומצד שני הוא מהווה ראי כי הוא מעיד על קיומי שלי - החווה
והערה לסיום, את כותבת שתרגלת הרבה מאוד זמן את הטכניקה ששובטמה הציע, אבל שובטמה כותב פה רק כמה שבועות או חודשים נניח.. אנשים שמקדישים את חייהם לתרגול (כמו נזירים במזרח) מתרגלים גם בסביבה הרבה יותר מתאימה (לא בתוך מרוץ החיים המודרני המלחיץ) וגם מהבוקר עד הערב לפעמים משך שנים רבות, אז אני לא יודע בדיוק מה את מתכוונת כשאת אומרת שאת מתרגלת הרבה מאוד זמן... ויתכן מאוד שאת פשוט צריכה להמשיך ולא להתייאש כי אין ספק שלפי החוויה שלך "אני מודעת לריק" את בכיוון טוב ואם זה באמת ריק ולא רק צורה שכלית "ריק" אז את מאוחדת עם הריק הזה ואין הפרדה בין מה שאת לריקות ואז לא תתכן עוד שום תחושת חסרון באמת, תחושת חסרון היא רק עוד צורה (סיפור) שעולה בתוך הריק שאת שהוא שלמות.
