Bumblebee74
New member
עצירה
חוזר מהבסיס לחופשה קצרה, נוהג ברכב הישן שבכל פעם שהוא מצליח להניע אני יודע שהמזל משחק לצידי.
יום קייצי, אבל עדיין לא מהימים המאוד חמים, הרכב ללא מזגן, מעולם לא הותקן בו מזגן, אבל לחייל כמוני מזגן זה באמת סוג של פינוק שאפשר לוותר עליו, כל עוד הגלגלים סובבים והרוח מהחלון הפתוח מערבלת את האוויר.
בכלל, כל יציאה מהבסיס ועוד ברכב פרטי מבלי להיות תלוי בטרמפים או אוטובוסים היא כבר סיבה לחגיגת חופש אקסטרימי. יש משהו משחרר כשאתה בחור צעיר וברשותך רכב - יהיו כאלה שלא היו קוראים לגרוטאה שכזו רכב- כאילו שכל העולם פרוס לפניך, גם אם זה אומר שכרגע כל העולם מסתכם בציר הנסיעה בין הבסיס לבית ההורים.
אני מתקרב לאחד הצמתים המרכזיים, נצמד לימין כדי להשתלב בפניה שלאחריה טרמפיאדה. לרוב אני אוסף איתי את האמיצים שמוכנים להתפשר על תנאי הנסיעה ולו רק בשביל להגיע מהר יותר הביתה. התחנה ריקה מחיילים, יצאתי מעט מוקדם מהרגיל, אבל בזווית העין אני רואה חייל – כנראה מהגדוד שלי - שחוצה את הצומת ואני עוצר לרגע כדי לראות אם הוא מתקדם לכיווני ואם אני יכול להציע לו טרמפ.
בעודי עוקב אחריו במראה השמאלית, ניגשת אלי בחורה שניסתה את מזלה בעצירת טרמפים כמה מטרים מאחורי, לא צעירה, נראה שעברה את גיל 35 ואולי אף מעט יותר, לחייל צעיר כמוני היא נראית מאוד לא צעירה.
גופיה לבנה עם ארבעה כפתורים קטנים, חזה קטן, זרועותיה דקות ושזופות מנוקדות בנמשים שמתחילים באזור הכתפיים ומתפשטים מטה, שיערה צבוע בגון בהיר, אולי עבר החלקה, שכן הוא נראה מעט נוקשה. היא מסירה מעל עיניה את משקפי השמש, מרימה אותם למצחה וחיוך קטן מבליח על פני שפתיה הצרות. ניתן לראות קימתי גיל ראשונים בזוויות הפה והעיניים.
מחזיקה סיגריה כבויה בין אצבעותיה ומבקשת אש. איני יודע אם זו הייתה תוכנית מחושבת לפתיחה בשיחה, או שמא צורך ממשי.
אני מעיף מבט לעבר שקע המצת, יודע מראש מה אראה שם – או יותר נכון לא אראה- אבל זו תנועה נימוסית בלבד, לפני שאני משיב לה שאין לי אש, שאין לי בכלל מצת באוטו- הייתי מוסיף ואומר שפלא בכלל שהמנוע נשאר לעבוד בהילוך סרק, אבל היא לבטח לא תבין את האירוניה- אני מעיף שוב מבט במראה ורואה שאותו חייל ממשיך בכלל לכיוון הנגדי, לעזאזל אני חושב לעצמי.
חבל, היא אומרת ומוסיפה לאחר שהות קצרה, בא לך לתת לי טרמפ, אני צריכה להגיע ליהוד.
אני משיב לה שאני כלל לא עובר דרך יהוד, אם כי אני יודע שיש לי אפשרות לבחור מסלול נסיעה פחות מהיר ובכל זאת לעבור דרך העיר, - את כל זה אני יודע הרבה לפני שכל תוכנות הניווט הפכו להיות אלה שמחליטות עבורנו מהו ציר הנסיעה המהיר ביותר.
ממש לא התחשק לי להאריך את הדרך, והיא מנסה לשכנע שאקח אותה עד לצומת אחת לפני – שעדיין לא ממש בציר הנסיעה המתוכנן שלי- אני מסרב בניד ראש, דורך על המצמד ומשלב להילוך.
היא יורה לפתע, כדאי לך, זה ישתלם לך...
אני מחזיק עדיין את רגליי על המצמד ודוושת הבלם, עכשיו היא עוררה את סקרנותי.
איך זה בדיוק ישתלם לי?, אני שואל בסוג של חמדנות יותר מאשר סקרנות.
היא מחזירה את משקפי השמש אל עיניה, ומתכופפת יותר לעבר החלון. אני אמצוץ לך, היא אומרת בקול נמוך ספק כזה שאמור להיות מפתה או אולי דווקא נבוך. אני תוהה אם יש משמעות לכך שהיא הסתירה את עיניה מאחורי משקפי השמש הכהים רק כדי ליצור סוג של אנונימיות.
כמובן שאני לרגע המום, לא ציפיתי להצעה מהסוג הזה ועוד בצורה כל כך ישירה. אני אפילו לא יודע אם היא נאמרה ברצינות, אולי זו סוג בכלל הלצה. עד כמה היא נואשת?, מה מסתתר מאחורי ההצעה הזו? היא מתכננת לגנוב את הארנק שלי? אני שולח את יד שמאל אל הנשק שלי, רובה M-16 קצר שנמצא לשמאלי, לחוץ בין המושב שלי לדלת, רק כדי להרגיש שהוא שם ותחושת הביטחון שבה ואופפת אותי.
האם היא תקועה כאן וחייבת להגיע הבייתה? (זה קרה הרבה לפני שהסלולרי הפך להיות נחלת הכלל ובאותה תקופה היה נפוץ בעיקר בקרב אנשי עסקים) מה הסיפור? אני מלא תהיות.
מציץ שוב באצבעותיה, הן חפות מכל תכשיט - לא שאז בגילי הצעיר הייתי יודע לזהות טבעת נישואין- גם שאר איברי גופה חפים מתכשיטים. היא לא נושאת עימה תיק, בידה האחת קופסת סיגריות ובשנייה סיגריה כבויה.
אני מדמיין אותנו יורדים מהכביש הראשי, נצמדים לאחד משבילי הפרדס, עוצרים בנקודה שבה אפשר להשקיף למרחוק ולראות אם מישהו מתקרב. משחרר את אבזם החגורה, פורם את כפתורי המכנס ותוך שניות היא מתכופפת מהמושב שלצידי ומעניקה לי מציצה, גורמת לאיברי לתפוח כשהיא מחליקה עליו את שפתיה.
זה מגרה אותי מייד, ואני חש את התנועה הקלה הזו בתוך התחתונים.
אני מהסס והיא עדיין שם בחלון, ממתינה, משעינה את פרקי ידיה על הדלת כשפות ידיה משתרבבות פנימה לחלל הרכב, אבל כל מה שאני מצליח לראות זה כיצד אצבעותיה הארוכות לופתות את איברי, איך היא משחקת בציפורניה בעדינות מגרה סביב הכיפה, מדמיין את הוורידים שעל גף כף ידה עולים ויורדים לאורך האיבר שלי כשהיא מלטפת את הוורידים התפוחים שלאורכו.
ברגע שבו אני לא יודע מהיכן אני מקבל את האומץ, אני מחליט שאני לא מוכן לקבל את הצעתה, זאת אומרת, אני רוצה מאוד לשדרג את ההצעה שלה.
חוזר מהבסיס לחופשה קצרה, נוהג ברכב הישן שבכל פעם שהוא מצליח להניע אני יודע שהמזל משחק לצידי.
יום קייצי, אבל עדיין לא מהימים המאוד חמים, הרכב ללא מזגן, מעולם לא הותקן בו מזגן, אבל לחייל כמוני מזגן זה באמת סוג של פינוק שאפשר לוותר עליו, כל עוד הגלגלים סובבים והרוח מהחלון הפתוח מערבלת את האוויר.
בכלל, כל יציאה מהבסיס ועוד ברכב פרטי מבלי להיות תלוי בטרמפים או אוטובוסים היא כבר סיבה לחגיגת חופש אקסטרימי. יש משהו משחרר כשאתה בחור צעיר וברשותך רכב - יהיו כאלה שלא היו קוראים לגרוטאה שכזו רכב- כאילו שכל העולם פרוס לפניך, גם אם זה אומר שכרגע כל העולם מסתכם בציר הנסיעה בין הבסיס לבית ההורים.
אני מתקרב לאחד הצמתים המרכזיים, נצמד לימין כדי להשתלב בפניה שלאחריה טרמפיאדה. לרוב אני אוסף איתי את האמיצים שמוכנים להתפשר על תנאי הנסיעה ולו רק בשביל להגיע מהר יותר הביתה. התחנה ריקה מחיילים, יצאתי מעט מוקדם מהרגיל, אבל בזווית העין אני רואה חייל – כנראה מהגדוד שלי - שחוצה את הצומת ואני עוצר לרגע כדי לראות אם הוא מתקדם לכיווני ואם אני יכול להציע לו טרמפ.
בעודי עוקב אחריו במראה השמאלית, ניגשת אלי בחורה שניסתה את מזלה בעצירת טרמפים כמה מטרים מאחורי, לא צעירה, נראה שעברה את גיל 35 ואולי אף מעט יותר, לחייל צעיר כמוני היא נראית מאוד לא צעירה.
גופיה לבנה עם ארבעה כפתורים קטנים, חזה קטן, זרועותיה דקות ושזופות מנוקדות בנמשים שמתחילים באזור הכתפיים ומתפשטים מטה, שיערה צבוע בגון בהיר, אולי עבר החלקה, שכן הוא נראה מעט נוקשה. היא מסירה מעל עיניה את משקפי השמש, מרימה אותם למצחה וחיוך קטן מבליח על פני שפתיה הצרות. ניתן לראות קימתי גיל ראשונים בזוויות הפה והעיניים.
מחזיקה סיגריה כבויה בין אצבעותיה ומבקשת אש. איני יודע אם זו הייתה תוכנית מחושבת לפתיחה בשיחה, או שמא צורך ממשי.
אני מעיף מבט לעבר שקע המצת, יודע מראש מה אראה שם – או יותר נכון לא אראה- אבל זו תנועה נימוסית בלבד, לפני שאני משיב לה שאין לי אש, שאין לי בכלל מצת באוטו- הייתי מוסיף ואומר שפלא בכלל שהמנוע נשאר לעבוד בהילוך סרק, אבל היא לבטח לא תבין את האירוניה- אני מעיף שוב מבט במראה ורואה שאותו חייל ממשיך בכלל לכיוון הנגדי, לעזאזל אני חושב לעצמי.
חבל, היא אומרת ומוסיפה לאחר שהות קצרה, בא לך לתת לי טרמפ, אני צריכה להגיע ליהוד.
אני משיב לה שאני כלל לא עובר דרך יהוד, אם כי אני יודע שיש לי אפשרות לבחור מסלול נסיעה פחות מהיר ובכל זאת לעבור דרך העיר, - את כל זה אני יודע הרבה לפני שכל תוכנות הניווט הפכו להיות אלה שמחליטות עבורנו מהו ציר הנסיעה המהיר ביותר.
ממש לא התחשק לי להאריך את הדרך, והיא מנסה לשכנע שאקח אותה עד לצומת אחת לפני – שעדיין לא ממש בציר הנסיעה המתוכנן שלי- אני מסרב בניד ראש, דורך על המצמד ומשלב להילוך.
היא יורה לפתע, כדאי לך, זה ישתלם לך...
אני מחזיק עדיין את רגליי על המצמד ודוושת הבלם, עכשיו היא עוררה את סקרנותי.
איך זה בדיוק ישתלם לי?, אני שואל בסוג של חמדנות יותר מאשר סקרנות.
היא מחזירה את משקפי השמש אל עיניה, ומתכופפת יותר לעבר החלון. אני אמצוץ לך, היא אומרת בקול נמוך ספק כזה שאמור להיות מפתה או אולי דווקא נבוך. אני תוהה אם יש משמעות לכך שהיא הסתירה את עיניה מאחורי משקפי השמש הכהים רק כדי ליצור סוג של אנונימיות.
כמובן שאני לרגע המום, לא ציפיתי להצעה מהסוג הזה ועוד בצורה כל כך ישירה. אני אפילו לא יודע אם היא נאמרה ברצינות, אולי זו סוג בכלל הלצה. עד כמה היא נואשת?, מה מסתתר מאחורי ההצעה הזו? היא מתכננת לגנוב את הארנק שלי? אני שולח את יד שמאל אל הנשק שלי, רובה M-16 קצר שנמצא לשמאלי, לחוץ בין המושב שלי לדלת, רק כדי להרגיש שהוא שם ותחושת הביטחון שבה ואופפת אותי.
האם היא תקועה כאן וחייבת להגיע הבייתה? (זה קרה הרבה לפני שהסלולרי הפך להיות נחלת הכלל ובאותה תקופה היה נפוץ בעיקר בקרב אנשי עסקים) מה הסיפור? אני מלא תהיות.
מציץ שוב באצבעותיה, הן חפות מכל תכשיט - לא שאז בגילי הצעיר הייתי יודע לזהות טבעת נישואין- גם שאר איברי גופה חפים מתכשיטים. היא לא נושאת עימה תיק, בידה האחת קופסת סיגריות ובשנייה סיגריה כבויה.
אני מדמיין אותנו יורדים מהכביש הראשי, נצמדים לאחד משבילי הפרדס, עוצרים בנקודה שבה אפשר להשקיף למרחוק ולראות אם מישהו מתקרב. משחרר את אבזם החגורה, פורם את כפתורי המכנס ותוך שניות היא מתכופפת מהמושב שלצידי ומעניקה לי מציצה, גורמת לאיברי לתפוח כשהיא מחליקה עליו את שפתיה.
זה מגרה אותי מייד, ואני חש את התנועה הקלה הזו בתוך התחתונים.
אני מהסס והיא עדיין שם בחלון, ממתינה, משעינה את פרקי ידיה על הדלת כשפות ידיה משתרבבות פנימה לחלל הרכב, אבל כל מה שאני מצליח לראות זה כיצד אצבעותיה הארוכות לופתות את איברי, איך היא משחקת בציפורניה בעדינות מגרה סביב הכיפה, מדמיין את הוורידים שעל גף כף ידה עולים ויורדים לאורך האיבר שלי כשהיא מלטפת את הוורידים התפוחים שלאורכו.
ברגע שבו אני לא יודע מהיכן אני מקבל את האומץ, אני מחליט שאני לא מוכן לקבל את הצעתה, זאת אומרת, אני רוצה מאוד לשדרג את ההצעה שלה.
