א. אין דבר כזה "עץ שלא משיר מאום", אף כי ניתן לרכוש עץ ירוק
מפלסטיק, כפי שמספרת לנו מרגול שירה הידוע.
https://www.youtube.com/watch?v=Q_Qs66Cdv9A
ב. אם איננו רוצים נשירה של פרחים, יהיה נכון שנתחיל לחשוב עם עצים עקרים.
כל עץ שפריחתו ניכרת, ישיר בסופו של דבר "שטיח" של פריחה.. אז נכון. הסיגלוון באמת
משיר שטיח סגול יפהפה, וזה ייחודו. אז כמה שבועות בשנה יש קצת "לכלוך". SO?
כי מה? השלטית לא מותירה שטיח צהוב ניכר מאד (לעץ השלטית יש פריחה
מאסיבית יותר מזו של הסיגלון).
והברכיכיטון האדרי? מותיר שטיח אדום. והדוגוני, שטיח וורדרד, קצת פחות "עשיר",
כי פריחתו יחסית דלילה, אבל פרחיו גדולים.
סביר שהטבבויה תותיר אף היא שטיח, כי ראשית, פרחיה גדולים כשל הסיגלון, ושנית,
פריחתה מאסיבית וזה היופי שלה.
ג. ומה עוד? הכי הכי חשוב לוותר מראש על הסיגלון, על השלטית ועל הצאלון.
וזאת למה? כי לשלושת אלה יש עלעלים קטנים, ואלה נושרים אחד אחד בכמויות
שלא ניתנות כלל למנייה. וכשהרכב שחונה תחתם לח מטל או מגשם, הוא מתכסה
בנשורת הזו וזה "ממש נורא ואיום" לכל מי שמחבב עצי פלסטיק נקיים.
ד. ועדיין לא דיברנו כלל על נשירת הפרי. והרי לך "עונת לכלוך" נוספת, אבוי.
ה. אז מה היה לנו? 3 עונות לכלוך? עלים, פריחה ושלכת. אוף.
ו. אי לכן, מכל אלה, עדיף אולי הכרבל הלביד. הפריחה שלו לא ממש ניכרת,
ופירותיו הם כדורונים אדומים ויפים, שמתפזרים ולא לכדי שטיח. רק מה?
הפחדנים יגידו לך שמי שעורך לעצמו סעודת פרי, עלול להרעיל את עצמו. אז אל
תבנו על ארוחות פרי, או שתוותרו על העץ הזה גם כן.
ח. וזהו. נגמר לי. כי עץ אחד הוא רעיל. אחר נשיר, עם 3 עונות "לכלוך". עוד אחד
משיר עלעלים קטנים שהופכים להיות מטרד. אה. והפיקוסים מדוד המלך? נו. על שם
דודק'ה יש רחובות בערים רבות, כולל אולי גם בת"א, ששם ככל שזכור לי, יש גם
שדרת פיקוס השדרות וותיקה מאד, כמו גם ברח' שדרות חן.
וככל שזכור לי, בכמה העשורים הממש אחרונים, הפיקוסים הללו "למדו" גם לעשות פרי
שהעטלפים "מתים עליו". ועטלף אוהב להפריש את פרשו הרטוב בעת מעופו.
איזה כיף זה לקום בבוקר ולמצא על הרכב ועל קירות הבתים את הפרש הדביק
הזה,
ששום שפכטל לא מצליח להפריד? איכס. זה בערך כמו המטלה החדשה שהוטלה עלי
בבית גיסתי תיבדל לחיים ארוכים ומאושרים.
היא אפתה בצק כלשהו, מבלי שהסירה ממנו את הנליון, ורוח הטורבו הדביקה את
הנליון לגב התנור. שם הוא הפך לעיסה שנדבקה היטב לגב התנור (מבפנים כמובן).
"משה! אתה חייב להגיע אלי במהלך השבוע ולהציל לי את התנור".
איך אציל? עוד לא החלטתי. אולי אקח איתי את הפן התעשייתי שלי, שמסוגל להפיק
רוח ממוקדת בטמפרטורה של עד 500 מעלות.
קצת רוח כזו על גב התנור, והנליון ייחרך עד אפר. נו. בערך כמו טיפול של תנור
פירוליטי.
ומה זה נליון? זו דרכי לקרוא לחומר הזה שממנו עושים שקיות.
אז חברתי מהעבר (הרחוק מאד), הייתה בטוחה שיש לי ליקוי דיבור שכזה...
אמרה לי: "תגיד ניי"? אמרתי "נל". "נסה שוב. תגיד ניי"? "נל". "נייייי"?! "נל".
"נו באמת. אתה לא מסוגל לומר ניי"? "ואיך אני אומר 'בתנאי', האם אני אומר 'בתנאל'? תהיתי.
"נו. אז אתה מסוגל להגיד ניילון"? "כן. אבל לא בא לי. מה תעשי נגד זה"?
טוב. אז אפרופו פיקוס. עברנו בשדרות דוד המלך ושאלתי אותה "איזה עצים אלה"?
"וואלה. אני מכירה רק שאיני זוכרת". "פי..." "אה! Xוס" השיבה בהתלהבות [ואז
התמוטטה מצחוק, כשהבינה שנפלה למלכודת].
טוב נו. פעם גם אני נפלתי. הגשתי לה כוס שוופס גולדן אורנג'. מי זוכר שהיה פעם משקה כזה,
שצבעו היה כתמתם שקוף ומעט מקציף?
ואמרתי לה: "שתי נא". וואו כמה שהאמירה התאימה למשהו אחר שנראה בערך אותו דבר...?
לא פלא ששוופס חדלו ליצר את המטעם ההוא...
