מצטער, אתם לא מבינים
את עצמת הניכור שמעוררת מדיניות הגירוש וההרחקה של רצים חובבים מהאצטדיון (במיוחד באופן שבו היא מתבצעת, לעתים קרובות) מצד אחד, והתנאים להסדרת אפשרות להתאמן באיצטדיון מצד שני - שהם לא ריאליים עבור רוב הקבוצות הלא מסחריות.
הקולות המצדיקים ומתרצים את המדיניות הזו הם הפוכים בדיוק להזדהות שניתן היה לייצר בקלות בנסיבות אחרות, לתועלת ענף האתלטיקה הקלה. העובדה היא שאיצטדיון הדר יוסף - גם כשהוא ריק מאדם - מסומן כ"מחוץ לתחום" וכל המעז להכנס לתחומו הוא "עבריין".
ההצדקות - יש לומר - הן הצדקות ייחודיות לישראל, שאיכשהו לא שמעו עליהן ביוג'ין או בסטנפורד (ואם ההפניה לחוק הספורט לא ממש עובדת, הרי בקלות אפשר יהיה לחשוב על תירוץ אחר).
community outreach - כך קרא לזה ביל באוורמן - הוא דבר שקל לייצר, והוא מפתח חשוב בהתפתחות הענף. למרבה הצער, הרעיון הזה הפוך לחלוטין לגישת הבידול של האתלטיקה הישראלית. במקום שתשאף להזמין ולהתרחב - המדיניות שלה מתנשאת ומרחיקה (הטענה אינה מתייחסת כמובן לאתלטים).
אני מאד ממליץ לקרוא את המאמר הבא - כיצד הפך ביל באוורמן את יוג'ין, אורגון (מקום שאחרת לא הייתם שומעים עליו) ל"מכה" של האתלטיקה הקלה בארה"ב (תשובה: בין השאר זה כלל חיבור של הקהילה)
http://brainstormnw.com/archive/jun06_feature.html
למי שיתעצלו לקרוא את הפרק השלם -
Urhammer, Bowerman’s new accomplice, wrote an article about the New Zealand experience and included an invitation to anyone interested in a group run to come to the Hayward Field practice track that Sunday. On February 3, 1963, a couple dozen curious readers arrived. Word spread. One week later 50 people showed up, including 17 women. A week after that, the crowd of runners grew to 200. By the end of that month the track was completely covered with “people in street clothes, housewives, professors, some kids, and some quite elderly people.”
כל זה כתבתי משום שהדיון בנושא מדיניות איצטדיוני האתלטיקה התעורר, והוא חשוב.
אין לזה קשר לכך שעניינית, ההחלטה להכניס חוגי כדורגל לאיצטדיון הדר יוסף היא איוולת בהתגלמותה. אלא שגם כאן, מדיניות ההרחקה מהאיצטדיון מתבררת כמדיניות שמביסה את עצמה. אם הפעילות באיצטדיון דלילה, אם בסך הכל כמה עשרות (אולי מאות בודדות) של ספורטאים רואים בו "בית" ומשתמשים בו באופן קבוע - אז הנה יש מי שכבר אומר שחבל על הבזבוז ואפשר לנצל את האיצטדיון לטובת ענפים אחרים (ורווח נוסף כמובן). והאתלטיקה שוב נתפסת כבן החורג ומפסידה.
בלי קשר למאבק המוצדק נגד הכנסת חוגי הכדורגל, זו הזדמנות לגורמים הרלוונטיים לחשוב מחדש על המדיניות הנוהגת. במצב הקיים - אצל רוב הרצים האיצטדיון בהדר יוסף נתפס כמקום שממנו גירשו אותם באופן משפיל. וכשזו התחושה יהיה קשה מאד לגייס אותם להיאבק "למען הבית". כולנו בסך הכל בני אדם.