איפה אני נגמר ואיפה מתחיל הילד שלי?
אני הולכת לשאול שאלות קשות -אז מראש מזהירה , אין לי טישו,ואם את לא במצב רוח לענות(לעצמך) על השאלות. דלגי לתגובות יותר אוהדות. העלבון או עצב של הילד שלך- "התיישב" אצלך על משהו מהילדות כנראה שלך. תחושה של דחיה, חוויה של"חברה שבגדה, תחושה של "פרח קיר במסיבה"???? כי התגובה שלך- באה מ"המקום שלך" (להרגיע אותך, לכולם !!!! יש זכרונות כאלו מהילדות, העוצמות שלהם שונים מאד לשני). שנית- להגיד לילד "העניין לא שווה את העצב שלך, או תעזוב את זה" אמירה שנראת לי קצת הדחקה של הרגש שלו. הוא נעלב, הוא פגוע. אז מה את אומרת לו? אל תתייחס לרגשות שלך, תתקדם הלאה, תעזוב את התחושות שלך בצד.... זה כמו "רופא שיניים זה לא כואב"- רופא שיניים זה כן כואב. וזה ממש לא נעים. זו לא סיבה לא ללכת לרופא שיניים,אבל זה כואב. כמו שהעלבון שלו לגטימי. זה כמו"זו לא סיבה להתרגז" או" אל תתייחסי למה שהיא אמרה" -אבל הילדה כן מתרגזת או כן כועסת. אפשר להגיד- אני מבינה שנורא מעליב שחבר שהיה איתך מכיתה ג וחשבתם שאתם חברים טובים לא מזמין אותך ומזמין את כולם (אגב, בעיניי ממש לא חשוב אם כולם הם 20% מהכיתה או כלל הכיתה. התחושה שלו של הדחיה היא החשובה לי, יותר מאשר האם הוא "צודק " או לא). אז איפה הייתי עד פה? לילד יש תחושה של דחיה ועלבון. האימא צריכה לדעת לעשות את ההפרדה בין התחושה שלו, להזדהות שלה. האימא צריכה לקבל את התחושה שלו ולא לנסות לדלג עליה הלאה. שיטה אחרת לקבל את האמירה שלו היא "אני מבינה שאתה נורא פגוע מXX, גם כשאני הייתי בכיתה ח היה לי ספור עם חגית שככה וככה היה" ותוך כדי שיחה לשדר לו שהחיים נמשכים למרות שחגית עשתה עליי חרם...או העליבה או כל דבר אחר. או אם קשה לאמא להיות עם הזכרון שלה, אז רק לחזור כמו מנטרה הודית משומשת, על "אני מבינה שאתה נורא כועס עלXX" בד"כ התגובות של הילד יהיו יתר דיוק בהגדרת הרגש שלו "אני לא כועס,אבל אני נעלב" ובתהליך עצמי הוא יגיע למיצוי ההוצאה החוצה של תחושת העלבון. ולחלק האחרון- המורה כ"מתקן נעלים מקולקלות". החוויה של הילד -היא הדחיה , העלבון. החוויה כבר התרחשה. התיקון הוא פרקטי לחלוטין. ואם הוא יוזמן למסיבה, החוויה הראשונית תימחק? ואם את מרגישה שאכן כן- למה המורה ? למה את בשיחה עם האימא של הילד השני? למה לא לכוון את הילדון שלך להתמודד מול הרגש שלו(עלבון) לבטא אותו מול הילד השני(שתדע לך שנעלבתי מזה שלא הזמנת אותי למסיבה כי אני חשבתי שאנחנו חברים מכיתה ג-וככה אני מבין שממש לא...) ולאפשר לילד השני לתקן את הפעולה ("אהה..זה בגלל שיוסי אמר לדני שאתה אמרת עליי שאני טיפש ולכן אני לא רציתי שתבוא..." ולצפות לזה שהתגובה של הילד השני יכולה להיות דחיה יותר קשה. ואולי לקחת חוויה ריגשית לא נעימה בעליל ולאפשר לו למידה של מיומנויות התמודדות במקום"לסדר" לו את החיים ??? ככה , סתם הצעה לנקודת מבט אחרת. מניסיון תמיד עובד? - ממש לא. תמיד יש לי סבלנות לכך? -ממש לא. אחרת הייתי אמא תרזה. אבל , לנצל הזדמנויות כאלו לחנך אותו להתמודדות ריגשית- יותר חשוב בעיניי מאשר אלף שיעורי חשבון בבית ספר. ונורא התלבטתי אם לשרשר אלייך את ההודעה. כי היא תשובה אלייך אבל היא גם תפיסת עולם, שאינה קשורה להודעה שלך -אלא עקרונית. בוקר טוב.
