עצוב לי

[כאב עצום]

עצוב לי

עוד פעם הכל מתנפץ לי בפרצוף ומכה בי בעוצמה כזו שאני מרגישה איך הכוח שחזר אלי אוזל בחזרה.
השכנה החדשה שלי ילדה בסופ"ש...גם לה יש 2 ילדים בערך בגילם של הילדים שלי. אומנם אנחנו גרות אחת בשכנות לשניה רק חודש ימים אך המעבר לבניין חדש ו"החוויות" המשותפות די קישרו בינינו (לא סיפרתי לה על האובדן כמובן ). אני זוכרת שראיתי אותה פעם ראשונה עם בטן זה היה ממש אחרי האובדן ונשימתי נעתקה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי..ככל שחלף הזמן די הדחקתי את זה...כמובן שהיא ילדה התקשרתי ובירכתי...והיום החלטתי להכנס להגיד מזל טוב ולפנק בעוגה טובה.
כמובן שדבר ראשון היא לקחה אותי לחדר לראות את התנוקת המתוקה...וממש התרגשתי..ואז...מה שלא רציתי שיקרה קרה..הילדים שלי נכנסו אחרי וראיתי איך הבת שלי עצרה את הדמעות ואח שלה (התאום) ישר הסתכל עליה במקום על התינוקת, השפיל מבט ויצא מהחדר עם עיניים מלאות בדמעות..נחנקתי! חשתי איך כל הכאב של כולנו מתאחד לו יחד ועוד רגע מתפוצץ..בערב לפני השינה הרגשתי שצריך להציף את מה שקרה וככה זרקתי לאויר בעודנו שוכבים במיטה שלושתנו "מה אתם חושבים על התינוקת" והבת שלי אמרה שהיא עצובה, שהיא מתגעגעת לתינוקת שלנו ולמה לא זכינו לקבל אותה ...והיא שאלה אותי, איך החלטתי לקרוא לה..לא ידעתי מה לענות..מצד אני אני משתפת אבל מצד שני יותר מדי אינפורמציה גם לא טוב..ואז היא התחילה לבכות ואמרה שכל האמהות בכיתה בהריון ושהיא מקנאה שלכולם יהיו אחים קטנים ולה לא...חיבקתי אותה וניסיתי לנחם ובמקביל גם המחשבות על איזו רעה אני שאני לא רואה כמה כואב לה ואני לא מתגברת ומתחילה לנסות שוב..
ואז עוד פעם המחשבות ועוד פעם הלחץ בגוף רק מלחשוב שיכול לקרות אסון כזה בפעם הבאה...
אוף..רוצה לבכות וכבר לא יצאות הדמעות..רוצה להיות אמיצה ולהתחיל טיפולים שוב...רוצה אבל לא עושה כלום..כאילו מחכה שמשהו יקרה מעצמו (מה שודאי לא יקרה עם הנתונים הבעייתיים שלנו) ועוד לשמחתי או שלא, הגיע המחזור היום ואיתו כל הרגשות המעורבים.

כבר עברו 10 חודשים ולמה אני לא מוצאת את הכוחות להתחיל מחדש? מה עוצר אותי???
לפעמים אני מנסה לשכנע את עצמי שזהו תשלימי עם זה, תגידי תודה על מה שיש ותהני מזה ולפעמים אני חושבת על כמה אני רוצה להרגיש את הבטן שלי מלאה וכמה אני רוצה להרגיש כבדה וכמה אני רוצה להרגיש בעיטות..וכמה...אני נורא נורא מבולבלת...

האם אני אמורה להיות מבולבלת אחרי 10 חודשים?!

 

[מקוםבלב]

היי יקרה,

נורמלי להרגיש מבולבלת גם 10 חודשים אחרי.
זה לא כל כך הרבה זמן.
החרדות והפחדים תמיד יהיו שם בכל שלב ,גם לאחר 4 שנים.
אבל את היא זו שצריכה לקחת החלטה אם מתאים לך כרגע לזנק למים העמוקים ומה שיהיה יהיה או לחכות עוד קצת שזה גם בסדר.
קחי לעצמך עוד זמן להתרגל לשינוי שעברתם ותתחילי לחשוב מה הלאה.
תרשמי לעצמך את הדברים, דברי עם חברה. לפעמים שמדברים על זה או כותבים זה עוזר.
שולחת חיבוק גדול ואוהב.

 

[כאב עצום]

זהו שתאריך היעד ששמתי לעצמי...עבר...

לפני המעבר איפשרתי לעצמי "דחיה"...אמרתי עד חודש אפריל אני לא חושבת ו/או מדברת ו/או.. ועכשיו אנחנו כבר בחודש מאי...הבדיקות הושלמו...עשיתי אותם מזמן אחרי שבעלי לחץ וסגרתי אותם בארון..אפשר לומר אפילו החבאתי..ועכשיו כאילו ש"שהרגליים" שלי השתתקו..לא מסוגלת להתקדם..רוצה..מרגישה שעשיתי צעדים גדולים מבחינה אישית לגבי האובדן אבל לגבי הריון נוסף אני תקועה וזה מתסכל.
ניסיתי לדבר עם חברה אבל החברות שלי שותקות שאני מדברת על זה..הן לא באמת יודעות מה להגיד ואני מבינה אותן...

ואכן לכתוב עוזר לי...לפרוק...אך עדיין מבולבלת.

אוהבת אותך...

 

[דני תות]

עצובה יקרה...

כמה עצוב לקרוא את ההודעה שלך... עצובה מאד ביחד איתך.
אני כל כך מזדהה עם הקושי לראות נשים הרות, ותינוקות חדשים. תביני, שחצי שנה לפני האובדן שלי סיימתי ללמוד הדרכת הנקה. תינוקות ואימותיהם היו הדבר שהכי עניין אותי בעולם. רק רציתי עוד מזה. ומאז שמת התינוק שלי, קשה כל כך לראות את זה... קשה להסתכל על תינוקות. מקנאה בנשים בהריון. מרגישה פגומה וזקנה לעומתן. אני יכולה לומר שנראה לי שהתחושות שלך מאד נורמאליות ושקשה לתת זמן מוקצב לכאב. כל אחת והזמן שלוקח לה ודרכי ההתמודדות שלה. אני רק רציתי עוד הריון ועכשיו אני בתחילתו של הריון נוסף. מפחדת וחרדה כמעט עד בלי די, מה שכמעט ולא היה בהריונות הקודמים שלי, וזו אכן תחושה נוראית ומאד לא נעימה. אבל בהריון. ולמרות הפחדים יש בי הרבה תקווה לעתיד. ואני מקווה שהפעם זה יגמר בתינוק חי וורוד. לא תינוק דומם וכחול.
רוצה רק לחזק אותך, להגיד שאת לא לבד, ושנשמע בכל אופן שהילדים שיש לך הם מקסימים ורגישים ונבונים, ואיזה כיף שיש לכם קשר שבו הם יכולים לשתף אותך בתחושות הקשות שלהם.

 

[כאב עצום]

דני

לפני הכול, אני שולחת לך חיבוק ענק ענק ומחזיקה לך אצבעות שהכל יעבור בשלום..
מסכימה איתך לחלוטין, התמימות שהייתה לא תחזור...כנראה שאני צריכה להחזיר לנפשי את התקווה שכן יכול להיות בסדר...
כאן, אני לא מרגישה לבד...מרגישה את החיבוקים והכנות מכל אחת וזה כל כך עוזר לי ..שיש היכן לפרוק.

אני מאחלת לך הריון קל, ארוך ובסופו ידיים מלאות עם תינוק/ת בריאים ושלמים.

 

[liatile]

אני קוראת ובוכה

כל כך מצטערת בשבילך, אני שבוע וחצי אחרי הגרידה ואני מנסה כמה שיותר להדחיק את מה שקרה (לפעמים עובד לפעמים לא), תתחזקי מבעלך מהילדים שלך, גם אני מקנאת כשאני רואה נשים בהיריון , ותינוקות בכלל גורמים לי לרצות לבכות. אני עדיין מתחמקת מגיסתי שבהריון, ואני לא מוכנה לשמוע דבר שקשור על בנות סביבי שבהיריון, זו לא תחושה שאני גאה בה, אבל מה לעשות אנחנו אנושיות, וחווינו אובדן נוראי, ובהתחלה החלל לא מתמלא, אני מאחלת לך היריון בריא מתי שתחליטי שזה מתאים לך, הגוף שלך יודע מה הוא צריך, ומה טוב לו, תחלימי מבחינה נפשית, תהני מהמשפחה שלך, ותבכי כמה שאת צריכה, אל תתאפקי, ואם כבר התייבשו הדמעות זה גם בסדר, מגיע לך להרגיש איך שאת רוצה!

 

[כאב עצום]

יקירה,

תודה שאת מוצאת את הכוח לעודד אותי...אתן נותנות לי את הכוח.
אני מרגישה שעברתי כברת דרך...ויודעת היום לראות את הדברים קצת אחרת במיוחד בכל מה שנוגע להלקאה עצמית...אבל כנראה שגם אם שמתי לי תאריך יעד..אני מבינה שאני לא במצב של "יעדים" והנפש לא יכולה לעמוד בלו"ז...

שולחת לך חיבוקים ומאחלת לך ולי שנזכה להפגש בפורום השכן...בקרוב.

 

[amirnoa]

מקסימה שלי

ברור שתמשיכי להיות מבולבלת אחרי 10 חודשים.
זה מאד מפחיד-עד מוות-תרתי משמע...ויש בויתור, במיוחד למי שיש ילדים, נחמה שבויתור על ההתמודדות עם הפחדים הבלתי נסבלים האלה.והכאב...
אני מאד בעד לדבר על הכאבים והפחדים עם הילדים ועם החצי , ובעיני ילדים שמרגישים נוח לבכות ולפחד ולכאוב ליד אמא בלי לפחד שתתפרק-
משמע הם רואים שהתחזקת ואתם כולכם יחידה משפחתית שעוברת את הנאחס הזה שכרוך באבל , אובדן , תשוקות ופחדים יחד-
איש איש לפי יכולתו וצרכיו.
זה באמת מאד עצוב מה שעברתם והפחד מהריון נוסף כל כך ברור...וגם לו כנראה שכולכם תהיו שותפים - איש איש לפי יכולתו..
חשוב להמשיך לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים ולא לפחד מהעצב והאנושיות
והמסר שדברים נוראים יכולים לקרות ומה שחשוב שאתם יחד ויחד תעברו את זה..
אני יודעת שאני חוזרת על עצמי ומסתכנת בלהשמע נודניקית....
אבל זה רק מאהבה גדולה גדולה...

 

[כאב עצום]

אהובתי

קודם כל, אנחנו "מדברות" גם כשאנחנו לא מדברות...חושבת עליך המון...
את ממש לא נודניקית ואני מאמצת כל מילה שלך אל ליבי!
זהו ,שהחצי...מסוגו אדם של להתקדם ולא להסתכל אחורה...לא כל כך מבין מדוע אני מתרכזת בפחד במקום להתרכז בלהמשיך...למרות שחצי וחצי = שלם אצלנו =רבע..הבנתי כבר שהוא לעולם לא יצליח להבין למה אני כל כך חוששת ומה מונע ממני מלהתקדם. כשסיפרתי לו על השיחה עם הילדים הוא הקשיב הנהן והמשיך לצפות בטלויזיה כאילו שסיפרתי לו על משהו שולי שקרה בעבודה...סביר להניח שזה אחד ממנגנוני ההגנה/הדחקה שלו ודרך ההתמודדות שלו על מנת שהוא יוכל להמשיך...אבל עלי זה מקשה...הייתי רוצה שהוא ישמע את מה שסיפרתי ויחבק אותי וכן אולי אפילו יבכה איתי על הכאב שאנחנו חווים יחד. אבל, זה מה יש לי... ואני ממש לא מתכוונת להגיד לו הייתי רוצה ש...כי זה רק יפתח ויכוח נוסף של למה אתה מתעסקת במה שהיה ,צריך להתרכז במה שיהיה..ואני לא יכולה לשמוע את זה.

מתגעגעת אליך ומקווה לראותך בקרוב..

נשיקות

 

[amirnoa]

יפתי

אני חושבת על הפחדים שבטח יש לו ושהוא אולי לא היה רוצה שתדעי כדי לא לתקוע עוד את התהליך שבפנטזיה שלו אולי יסגור את הגולל על הכאב ..
נראה לי הגיוני שהוא מפחד..החצי שלי היה מזועזע מכמה קראתי בפורום, מכמה בכיתי, מכמה התעסקתי עם זה..דבר על פחד שאהיה בדכאון, שלא אצא "מזה"...
כשכבר הלכתי לראות את הקבר הוא דבר על השוני בהתמודדות של שנינו ואיך אני צריכה ללכת דוך דרך המסע הכי כואב והוא יכול ללכת ליד...
חלק מהלמידות שלנו היו לקבל את השוני והצרכים השונים בלי לשפוט-למידה מאד חזקה!
אני יכולה לדמין אותו מסתכל בטלויזיה כשאני מדברת על דברים כואבים ואומר לעצמו בלב..מה יהיה , שתתחזק...האם היא תהיה בסדר..אני רוצה להיות אחרי...
האמת שאצלנו אני מאד משתדלת להיות ברורה ומסתכנת בנודניקיות על מנת לא להתאכזב אם אני צריכהמשהו ולא מקבלת ..למדתי שזו אחריות שלי לא פחות משלו
צריכה חיבוק, צריכה שתקשיב בלי לענות, צריכה אמפטיה, צריכה שלא תבהל כל כך ...מבינה שאתה רוצה להיות אחרי אבל המסע הכי ארוך מתחיל מצעדים הראשונים
ואני מצמיחה שורשים על מנת להצליח לצמוח לגובה
מצרפת קישור של סירטון שמסביר למה אני מתכוונת לגבי תהליכים שמצמיחים שורשים כדי להצליח לצמוח לגובה
מומלץ בחום לכל הבנות במסע...
http://www.youtube.com/watch?v=zO9z4ewKVOA
ברור שמתגעגעת -אשמח מאד להפגש ..
חיבוקים ונישוקים לך

 

[new teacher]

כאב יקרה

קודם כל- הכוח שחזר אלייך לא אזל. הוא רק נסוג. את בטח כבר יודעת שלפעמים אנחנו יותר חזקות, ולפעמים פחות, וזה טבעי. עברת חוויה קשה וסוחטת נפשית עם השכנה והילדים.
דבר שני- אני חושבת שכבר אמרתי לך פעם שהילדים שלך מגלים המון רגישות ופתיחות, וזה מביא לסיטואציות קשות וכואבות, אבל זה נפלא שהם כאלו.
ודבר אחרון- שתדעי לך שאני מבולבלת גם אחרי שנתיים. כל חודש לפני המחזור אני מוצאת את עצמי לא בטוחה אם אני רוצה או לא רוצה שהוא יגיע. מתה מפחד משתי האפשרויות. אני באופן קבוע חושבת בימים האלו למה אני צריכה את זה, ולמה אני לא יכולה פשוט להגיד תודה על מה שיש וזהו. ואז כשהמחזור מגיע אני מרגישה בעיקר אכזבה. לפעמים עמוקה. וגם קצת הקלה. (נגיד 70% מזה ו30% מזה...).
לפעמים אני חושבת שמזל שאני כבר מבוגרת יחסית, כי אין לי עוד הרבה זמן לסבול ככה חודש אחרי חודש אחרי חודש. בסוף הזמן יחליט עבורי. (ומיד אני נלחצת, שאני כבר מבוגרת יחסית ואין לי הרבה זמן... )
בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן בין ההיסטרוסקופיות (3 סה"כ). כאילו גם אני קיוויתי שזה יקרה לבד, עם רירית רחם שלא מתפקדת.

10 חודשים זה לא הרבה זמן. אף אחד לא עומד לך עם סטופר. יום אחד פשוט תמצאי את עצמך מרימה את הטלפון וקובעת תור, ואז תדעי שעכשיו את כבר מוכנה לנסות שוב.

את לגמרי לא לבד בבילבול הזה.

שולחת לך חיבוק גדול.

 

[כאב עצום]

new- i love you

איך את תמיד יודעת לתרגם למילים את מה שאני מרגישה ומנסה לסדר לעצמי בראש....
זה ממש כך מה שתיארת על הימים שלפני המחזור...מזדהה מאוד..
אוף..חשבתי שנגמלתי מה"פריק קונטרול" של הצבת יעדים וכנראה זה ששמתי לי תאריך יעד עוד פעם הכניס אותי ללחץ..עזר לי מאוד לרשום כאן ולקבל תגובות חמות ותומכות שעשו לי קצת סדר בבלאגן הרגשי.
לא יודעת אם זה קשור לטיפולים אבל אולי אם הייתי יודעת שאני יכולה להקלט באופן טבעי זה היה קצת מקל עלי...אז אולי הייתי מצליחה להתרומם..

תודה שאת תמיד כאן בשבילי.