"עצוב לי מכל העצב והדמעות סביבי אבל נעים לי מהאהבה"...
פוסט מהבוקר בבלוג של כלבתי לונה:
https://www.facebook.com/אני-לא-הכלבה-שלו-116065451888239/
כשכלבים מחשבים את קיצם לאחור
רק שלשום אושפזתי בבית חולים וטרינרי וכבר אתמול חזרתי הביתה, אחרי בדיקה אחת בלבד. הם ויתרו על כל היתר: אין יותר מדי אפשרויות כשכלבה בת 13 עוברת פתאום שלושה אירועי פרכוס תוך יום אחד. עוד קיווינו, הוא ואני, שאלה היו התקפים אפילפטיים, אבל בביה"ח בבית ברל ידעו עוד לפני ה-MRI שהסיכוי לגידול מוחי גדול מכל דבר אחר.
זה בלתי נתפס, כמעט: ביום שני בבוקר עוד הייתי הכלבה העליזה שכולם מכירים ורקדתי בשמחה כשהוא התחיל ללבוש מכנסיים – סימן מובהק שטיול הבוקר בדרך (חוץ מפעם אחת שהוא שכח, אבל עוד מוקדם לספר...) – ופתאום אני מוצאת את עצמי על הרצפה בפינת האוכל, רועדת אחרי התקף ומותשת לגמרי ורטובה מעצמי, ויודעת מיד שהחל מהרגע שום דבר כבר לא יהיה מה שהיה.
ב'חוות דעת' היו מסורים ואנושיים כמו שרק וטרינרים יודעים להיות, אבל גם מפוכחים; שם לא המקום לשגות באשליות. מה הצפי לגבי? שבועות, אולי חודשים. כן, כבר היו נסים: כלבים במצבי חיו עוד שנה, אבל כבר עכשיו זה מתחיל להיות קשה מנשוא וגם התרופות לא עושות את זה יותר קל: התרופה, אתם יודעים, גרועה לפעמים יותר מהמחלה, ואני לוקחת כבר עכשיו שלוש תרופות ויש לי רק מחלה אחת.
אז זו תמונת המצב, פחות או יותר. עצוב לי מכל העצב והדמעות סביבי אבל נעים לי מהאהבה. לא שזו חסרה לי גם קודם, אבל כעת היא חיונית בזמן התקפי כאב, ביחוד על הספה החדשה מ'איקאה'. יש גם צד חיובי מבחינתו (גם עכשיו אני רק כלבה וגם עכשיו אני לא הכלבה שלו, שלא יחשוב): תמיד הוא היה מוטרד מהרזון החתיכי שלי, בטח מרוב קנאה, וכעת נותנים לי הכדורים תאבון של זאב וכל פעם שהאני בוכה מכאבים הוא חושב שאולי אני מייללת מרעב ומהר מגיש לי מטעמים ומפנק אותי, רק שאפסיק לבכות. ולפעמים זה באמת עוזר.
ומילה אחרונה (להיום, להיום, אל תיבהלו) – נשארו לי המון פוסטים מוכנים ותמונות וציורים שעד היום התעצלתי להביא לכאן, אבל הנה הגיע זמן ה'אם לא עכשיו אימתי' שלי ואני אשתדל להספיק להביא כמה שיותר כי ככה אני רוצה שיזכרו אותי, קלפטע ושטותניקית, כמו פעם.
פוסט מהבוקר בבלוג של כלבתי לונה:
https://www.facebook.com/אני-לא-הכלבה-שלו-116065451888239/
כשכלבים מחשבים את קיצם לאחור
רק שלשום אושפזתי בבית חולים וטרינרי וכבר אתמול חזרתי הביתה, אחרי בדיקה אחת בלבד. הם ויתרו על כל היתר: אין יותר מדי אפשרויות כשכלבה בת 13 עוברת פתאום שלושה אירועי פרכוס תוך יום אחד. עוד קיווינו, הוא ואני, שאלה היו התקפים אפילפטיים, אבל בביה"ח בבית ברל ידעו עוד לפני ה-MRI שהסיכוי לגידול מוחי גדול מכל דבר אחר.
זה בלתי נתפס, כמעט: ביום שני בבוקר עוד הייתי הכלבה העליזה שכולם מכירים ורקדתי בשמחה כשהוא התחיל ללבוש מכנסיים – סימן מובהק שטיול הבוקר בדרך (חוץ מפעם אחת שהוא שכח, אבל עוד מוקדם לספר...) – ופתאום אני מוצאת את עצמי על הרצפה בפינת האוכל, רועדת אחרי התקף ומותשת לגמרי ורטובה מעצמי, ויודעת מיד שהחל מהרגע שום דבר כבר לא יהיה מה שהיה.
ב'חוות דעת' היו מסורים ואנושיים כמו שרק וטרינרים יודעים להיות, אבל גם מפוכחים; שם לא המקום לשגות באשליות. מה הצפי לגבי? שבועות, אולי חודשים. כן, כבר היו נסים: כלבים במצבי חיו עוד שנה, אבל כבר עכשיו זה מתחיל להיות קשה מנשוא וגם התרופות לא עושות את זה יותר קל: התרופה, אתם יודעים, גרועה לפעמים יותר מהמחלה, ואני לוקחת כבר עכשיו שלוש תרופות ויש לי רק מחלה אחת.
אז זו תמונת המצב, פחות או יותר. עצוב לי מכל העצב והדמעות סביבי אבל נעים לי מהאהבה. לא שזו חסרה לי גם קודם, אבל כעת היא חיונית בזמן התקפי כאב, ביחוד על הספה החדשה מ'איקאה'. יש גם צד חיובי מבחינתו (גם עכשיו אני רק כלבה וגם עכשיו אני לא הכלבה שלו, שלא יחשוב): תמיד הוא היה מוטרד מהרזון החתיכי שלי, בטח מרוב קנאה, וכעת נותנים לי הכדורים תאבון של זאב וכל פעם שהאני בוכה מכאבים הוא חושב שאולי אני מייללת מרעב ומהר מגיש לי מטעמים ומפנק אותי, רק שאפסיק לבכות. ולפעמים זה באמת עוזר.
ומילה אחרונה (להיום, להיום, אל תיבהלו) – נשארו לי המון פוסטים מוכנים ותמונות וציורים שעד היום התעצלתי להביא לכאן, אבל הנה הגיע זמן ה'אם לא עכשיו אימתי' שלי ואני אשתדל להספיק להביא כמה שיותר כי ככה אני רוצה שיזכרו אותי, קלפטע ושטותניקית, כמו פעם.