עצוב לי הערב ../images/Emo7.gif
עצוב לי הערב. כל הסופשבוע והחג אני מעורבל לגמרי והיום זה ממשיך. זה הרבה דברים וקשה לי לשים את האצבע על דבר אחד ספציפי. זה התחיל כבר ביום חמישי בערב בירושלים, כשפגשתי שם את האקס שלי, נקרא לו מ´. מ´ ואני נפרדנו לפני כמה חודשים, והפרידה לא היתה ממש חלקה, אפשר להגיד שנשארו לנו הרבה קצוות פתוחים שכדאי ורצוי לדבר עליהם ולפתוח אותם כשיגיע הזמן לזה. מאז שנפרדנו, לא כ"כ דיברתי איתו, ויותר מזה, מסיבה מוזרה כלשהי היו בי המון כעסים עליו עד כדי כך שאם היה יוצא לי להיתקל בו (זה היה קורה בעיקר בקמפוס) אז הייתי מסובב את הגב והולך לכיוון אחר. לא יכולתי לראות אותו, לדבר איתו, לשמוע ממנו או עליו. הבעיה הגדולה ביותר שלי היתה, ששותפתי לדירה, ק´, ואנחנו לא רק שותפים אלא גם חברים טובים (לפחות ככה זה היה), נהייתה חברה טובה של מ´ וכמובן שהקשר ביניהם המשיך אחרי שמ´ ואני נפרדנו. העניין הזה מאוד הכעיס אותי, העליב אותי, פגע בי, הרתיח אותי בזמנו. בהמשך הזמן, ואולי כי לא היתה לי ברירה, כי ק´ ואני גרים באותו הבית, נרגע קצת הכעס וקיבלתי את העובדה שאני לא יכול להגיד לאף אחד אחר עם מי להיות או לא להיות בקשר, והבחירה היא שלי בלבד מה אני עושה עם המצב הנתון. הרבה כסח, ניכור וקרירות שררו בבית בינינו עד אז, בעיקר אחרי ביקורו של מ´ אצלנו בבית, דבר שהרתיח אותי וגרם לי להתקף זעם. אחרי תלאות רבות שאני לא אכנס אליהן כרגע, שוחחנו ק´ ואני על המצב, על משבר האמון בינינו, על ההשלכות שעשינו אחד על השני ועוד, והגענו להסכמה, עקב המצב הרגשי העדין שלי מול מ´, שהיא תודיע לי בכל פעם שהוא יתעתד לבוא אלינו לדירה, כך שאם אני לא בבית, אני אודיע לפני שאני חוזר כדי שמ´ יתנדף לפני שאני מגיע, או לחילופין, אם אני נמצא בבית, כדי לראות אם אני מסוגל לראות את הפרצוף שלו בטווח דלת אמותיי. To make a long story short, העסק הזה עבד פעם אחת, ובפעם אחרת מצאתי את עצמי חוזר הביתה והוא נמצא שם. האמת היא שאחרי כעס רגעי של כמה דקות בגלל ההפתעה שבעניין חזרתי לעצמי והתעליתי מעל כל הזבל ואפילו התעניינתי בשלומו. הוא ענה לי בקצרה ולא ממש הסתכל עלי. בדיעבד הסתבר לי שהוא פוחד ממני, מהתגובות שלי, או סתם מלהתאהב בי שוב. חלף לו עוד זמן והגיע יום חמישי האחרון, ירושלים. שוב פגשתי את מ´, והפעם כאילו נשבר הקרח, כאילו הדברים נרגעו קצת. דיברנו קצת והאווירה היתה מאוד נינוחה. התגעגעתי אליו. ואם כבר ירושלים ואם כבר נשיקות, נורא רציתי פתאום להתנשק איתו, אלוהים יודע למה, וחשבתי להציע לו להתנשק. אבל משהו בפנים אמר לי שזה לא כדאי, ושאני לא באמת רוצה את זה, אלא סתם כי אני מרגיש לבד ובודד בזמן האחרון ונטול כל אינטימיות שהיא, אפילו בקושי ביני לביני. אז לא הצעתי לו. בסוף הערב, כשהטרמפ שלי חזרה לת"א כבר חיכה לי, הלכתי להגיד שלום לכמה חברים, ובין השאר הלכתי להגיד שלום גם למ´. לחצנו ידיים ומשום מה, אני כבר לא יודע איך, במקום נשיקת שלום על הלחי מצאתי את עצמי מתנשק איתו נשיקת חלום שהגיעה היישר מהתנור הצרפתי. טוב, אני חייב להודות שנהניתי. בחג, מסיבות אחרות לגמרי, ובעצם מאותן סיבות, מצאתי את עצמי שוב מאוד עצוב מתייפח אל הכרית על כל תחושות התקיעות בחיים שלי בזמן האחרון, שלא זה המקום והזמן להיכנס אליהן. איכשהו זה רוקן אותי, אבל שום דבר אחר לא נכנס במקום. והנה התחיל שבוע חדש, התחילה שנה חדשה ומצאתי את עצמי יושב מול הפסיכולוגית שלי, שוב מדבר איתה על מ´, אחרי שזנחנו אותו בכמה פגישות האחרונות. בזמן הקשר שלנו מ´ אף פעם לא הזכיר לי את אמא שלי, שלא כמו הבן זוג שלפניו, שהזכיר לי אותה רבות. ופתאום היום, ראיתי את אמא שלי בו. איך זה שהיא תמיד נדחפת לכל מקום, ולמה דווקא למערכות היחסים הזוגיות שלי. הגילוי החדש הזה היה לי קשה ולא נעים ביחד, ואחרי כל סוף השבוע העמוס הזה קצת היה לי קשה להכיל גם את זה. מה שעוד שאלתי את עצמי הוא למה הרגשות שלי כלפי מ´ כל כך משתנים כל הזמן, כל כך לא צפויים. רגע אחד אני שונא אותו שנאת מוות ורוצה להרוג אותו, ורגע אחר אני מתנשק איתו מול משטרת ירושלים. מה קורה כאן? מאיפה זה בא? ולמה הוא בכלל עוד מטריד את מנוחתי? עם כל זה חזרתי הערב הביתה. ק´, בחיוך מבוייש אומרת לי שיש פגישה של כמה חברים עוד מעט ומ´ בדרך אלינו. זהו. נפלתי. התפרקתי. הדבר האחרון בעולם שאני צריך עכשיו זה לראות את מ´ אצלי בסלון. לצערי לק´ זה לא היה ממש אכפת והיא לא טרחה אפילו לתת לי מרחב זמן לעכל את הידיעה, כי 2 דקות אחרי זה כבר נחת מ´ אצלנו בסלון, מה שגרם לי להיסגר בחדר עוד לפני שהוא הגיע, לצרוח את נשמתי לשמים ולבכות. למה זה בכלל משנה לי, מה אכפת לי לראות אותו. ביום חמישי רציתי לנשק אותו והיום שוב אני שונא אותו. מה קורה כאן? אולי זה בגלל שהשליטה וההגה לא היו בידיים שלי? מה, אני כל כך אוהב לשלוט במצב? למה זה מזעזע לי את כל העולם הרגשי ואני מגיב ככה? כבר אמצע הלילה. זה היה לפני בערך ארבע שעות ואני עדיין מדוכדך וסחוט רגשית מכל הערב הזה. הייתי חייב לשתף אותכם ולהוציא את זה קצת מתוכי, אפילו שזה עם הרבה חורים כמו גבינה צהובה. כתבתי את זה ברצף בלי לחשוב ואני אשלח את זה מיד עכשיו, כי אם אני אקרא את מה שכתבתי בטח אני אתחרט ולא אשלח את זה.. תודה על ההקשבה ולילה טוב.
עצוב לי הערב. כל הסופשבוע והחג אני מעורבל לגמרי והיום זה ממשיך. זה הרבה דברים וקשה לי לשים את האצבע על דבר אחד ספציפי. זה התחיל כבר ביום חמישי בערב בירושלים, כשפגשתי שם את האקס שלי, נקרא לו מ´. מ´ ואני נפרדנו לפני כמה חודשים, והפרידה לא היתה ממש חלקה, אפשר להגיד שנשארו לנו הרבה קצוות פתוחים שכדאי ורצוי לדבר עליהם ולפתוח אותם כשיגיע הזמן לזה. מאז שנפרדנו, לא כ"כ דיברתי איתו, ויותר מזה, מסיבה מוזרה כלשהי היו בי המון כעסים עליו עד כדי כך שאם היה יוצא לי להיתקל בו (זה היה קורה בעיקר בקמפוס) אז הייתי מסובב את הגב והולך לכיוון אחר. לא יכולתי לראות אותו, לדבר איתו, לשמוע ממנו או עליו. הבעיה הגדולה ביותר שלי היתה, ששותפתי לדירה, ק´, ואנחנו לא רק שותפים אלא גם חברים טובים (לפחות ככה זה היה), נהייתה חברה טובה של מ´ וכמובן שהקשר ביניהם המשיך אחרי שמ´ ואני נפרדנו. העניין הזה מאוד הכעיס אותי, העליב אותי, פגע בי, הרתיח אותי בזמנו. בהמשך הזמן, ואולי כי לא היתה לי ברירה, כי ק´ ואני גרים באותו הבית, נרגע קצת הכעס וקיבלתי את העובדה שאני לא יכול להגיד לאף אחד אחר עם מי להיות או לא להיות בקשר, והבחירה היא שלי בלבד מה אני עושה עם המצב הנתון. הרבה כסח, ניכור וקרירות שררו בבית בינינו עד אז, בעיקר אחרי ביקורו של מ´ אצלנו בבית, דבר שהרתיח אותי וגרם לי להתקף זעם. אחרי תלאות רבות שאני לא אכנס אליהן כרגע, שוחחנו ק´ ואני על המצב, על משבר האמון בינינו, על ההשלכות שעשינו אחד על השני ועוד, והגענו להסכמה, עקב המצב הרגשי העדין שלי מול מ´, שהיא תודיע לי בכל פעם שהוא יתעתד לבוא אלינו לדירה, כך שאם אני לא בבית, אני אודיע לפני שאני חוזר כדי שמ´ יתנדף לפני שאני מגיע, או לחילופין, אם אני נמצא בבית, כדי לראות אם אני מסוגל לראות את הפרצוף שלו בטווח דלת אמותיי. To make a long story short, העסק הזה עבד פעם אחת, ובפעם אחרת מצאתי את עצמי חוזר הביתה והוא נמצא שם. האמת היא שאחרי כעס רגעי של כמה דקות בגלל ההפתעה שבעניין חזרתי לעצמי והתעליתי מעל כל הזבל ואפילו התעניינתי בשלומו. הוא ענה לי בקצרה ולא ממש הסתכל עלי. בדיעבד הסתבר לי שהוא פוחד ממני, מהתגובות שלי, או סתם מלהתאהב בי שוב. חלף לו עוד זמן והגיע יום חמישי האחרון, ירושלים. שוב פגשתי את מ´, והפעם כאילו נשבר הקרח, כאילו הדברים נרגעו קצת. דיברנו קצת והאווירה היתה מאוד נינוחה. התגעגעתי אליו. ואם כבר ירושלים ואם כבר נשיקות, נורא רציתי פתאום להתנשק איתו, אלוהים יודע למה, וחשבתי להציע לו להתנשק. אבל משהו בפנים אמר לי שזה לא כדאי, ושאני לא באמת רוצה את זה, אלא סתם כי אני מרגיש לבד ובודד בזמן האחרון ונטול כל אינטימיות שהיא, אפילו בקושי ביני לביני. אז לא הצעתי לו. בסוף הערב, כשהטרמפ שלי חזרה לת"א כבר חיכה לי, הלכתי להגיד שלום לכמה חברים, ובין השאר הלכתי להגיד שלום גם למ´. לחצנו ידיים ומשום מה, אני כבר לא יודע איך, במקום נשיקת שלום על הלחי מצאתי את עצמי מתנשק איתו נשיקת חלום שהגיעה היישר מהתנור הצרפתי. טוב, אני חייב להודות שנהניתי. בחג, מסיבות אחרות לגמרי, ובעצם מאותן סיבות, מצאתי את עצמי שוב מאוד עצוב מתייפח אל הכרית על כל תחושות התקיעות בחיים שלי בזמן האחרון, שלא זה המקום והזמן להיכנס אליהן. איכשהו זה רוקן אותי, אבל שום דבר אחר לא נכנס במקום. והנה התחיל שבוע חדש, התחילה שנה חדשה ומצאתי את עצמי יושב מול הפסיכולוגית שלי, שוב מדבר איתה על מ´, אחרי שזנחנו אותו בכמה פגישות האחרונות. בזמן הקשר שלנו מ´ אף פעם לא הזכיר לי את אמא שלי, שלא כמו הבן זוג שלפניו, שהזכיר לי אותה רבות. ופתאום היום, ראיתי את אמא שלי בו. איך זה שהיא תמיד נדחפת לכל מקום, ולמה דווקא למערכות היחסים הזוגיות שלי. הגילוי החדש הזה היה לי קשה ולא נעים ביחד, ואחרי כל סוף השבוע העמוס הזה קצת היה לי קשה להכיל גם את זה. מה שעוד שאלתי את עצמי הוא למה הרגשות שלי כלפי מ´ כל כך משתנים כל הזמן, כל כך לא צפויים. רגע אחד אני שונא אותו שנאת מוות ורוצה להרוג אותו, ורגע אחר אני מתנשק איתו מול משטרת ירושלים. מה קורה כאן? מאיפה זה בא? ולמה הוא בכלל עוד מטריד את מנוחתי? עם כל זה חזרתי הערב הביתה. ק´, בחיוך מבוייש אומרת לי שיש פגישה של כמה חברים עוד מעט ומ´ בדרך אלינו. זהו. נפלתי. התפרקתי. הדבר האחרון בעולם שאני צריך עכשיו זה לראות את מ´ אצלי בסלון. לצערי לק´ זה לא היה ממש אכפת והיא לא טרחה אפילו לתת לי מרחב זמן לעכל את הידיעה, כי 2 דקות אחרי זה כבר נחת מ´ אצלנו בסלון, מה שגרם לי להיסגר בחדר עוד לפני שהוא הגיע, לצרוח את נשמתי לשמים ולבכות. למה זה בכלל משנה לי, מה אכפת לי לראות אותו. ביום חמישי רציתי לנשק אותו והיום שוב אני שונא אותו. מה קורה כאן? אולי זה בגלל שהשליטה וההגה לא היו בידיים שלי? מה, אני כל כך אוהב לשלוט במצב? למה זה מזעזע לי את כל העולם הרגשי ואני מגיב ככה? כבר אמצע הלילה. זה היה לפני בערך ארבע שעות ואני עדיין מדוכדך וסחוט רגשית מכל הערב הזה. הייתי חייב לשתף אותכם ולהוציא את זה קצת מתוכי, אפילו שזה עם הרבה חורים כמו גבינה צהובה. כתבתי את זה ברצף בלי לחשוב ואני אשלח את זה מיד עכשיו, כי אם אני אקרא את מה שכתבתי בטח אני אתחרט ולא אשלח את זה.. תודה על ההקשבה ולילה טוב.
