עצובה
שלום לכולם, אני בת 26 ו4 שנים בזוגיות. מתוכם כמעט שנתיים גרים יחד לאחר שעברתי לעיר אחרת מאוד רחוקה מהבית כי הבחור מצא עבודה. למזלי אחרי זמן מה מצאתי עבודה טובה גם כן. הבחור בן 30. מאז שאני זוכרת את עצמינו יחד אנחנו תמיד רבים ומתווכחים... לטענתו אני העקשנית אך אני רואה את הדברים בצורה שונה. אנחנו לא מסכימים על כלום... לפעמים נדמה לי שגם אם הוא חושב כמוני יגיד את ההפך כדי ליצור איזשהו ויכוח. בזמן שהיינו סטודנטים הוא גר בדירה שכורה ואני אצל ההורים ונקיון לא היה בראש מענייניו... כנראה האהבה המסנוורת והמחשבה שהוא כרגע סטודנט חי עם שותפים גרמה לי לחשוב שבבית משותף יהיה שונה... אך לא כך הדבר. הרבה דברים מפריעים לי אצלו... זה מתחיל בעקשנות חסרת כל הגיון וכלה בנקיון הדירה, שמירה על חפצים (לא לזרוק חולצה על רצפה מלוכלכת או להניח משהו כבד על משקפי הראיה שלי או להרוס משהו וחפיף נקנה עוד אחד) יש גם את הנקיון האישי... חולצות משנת 1980 נדמה לי שכבר נמתחו ופעם היו לבנות והיום מוכתמות ומקומטות רצח.... לא פעם סירבתי לצאת איתו מהבית בלבוש שלו. אני בחורה שאוהבת להתלבש ומטפחת את עצמי והוא בחור שלא איכפת לו איך הוא נראה ומה לובש (פעם אחת הלך איתי לחתונה של חברה קרובה כאשר אני בשמלת ערב והוא בנעליים צבאיות שהצבע ירד מהן מזמן). כל זה נשמע כל כך רדוד ושטחי.... אבל אלו הדברים הקטנים שמאוד מפריעים ומביישים אך כן חל שיפור אחרי 4 שנים של נדנודים. העניין היותר מטריד והוא העיקר שאין לנו כל כך דברים במשותף... אני אוהבת חברים והרבה... לשבת לצחוק סתם על כלום, לנסוע בשבת בבוקר לבריכה או לים או סתם לשבת ולקרוא והוא מבחינתו תשלחו אותו לאי בודד הוא יבקש רק טלויזיה... הדבר הראשון שהוא עושה כשפותח עיניים זה להדליק אותה והדבר האחרון שמרדים אותו זו היא- הטלויזיה.... אין דבר מעצבן יותר מיום שבת נעים בבית שנהרס עם רעש של טלויזיה. בפניו אני לא יכולה לראות טלנובלה כי זה טמטום... 3 שנים לקח לי לשכנע אותו לטוס לחול... תמיד היו תירוצים אין כסף אין זמן אין לאן.... אחרי ששנה שעברה טסנו לפראג הוא כל כך נהנה שרצה שוב אך במקום לתכנן איתי משהו לא עשה דבר.... גם כשניסיתי לתכנן איתו - ביקש שנשאיר את זה לספונטניות למתישהו... אז תכננתי טיול גדול עם אמא והוא נפגע.... שבוע לפני שטסתי הוא החליט לטוס לבד לאיביזה - וזה פגע בי מאוד... ולא מחשש לבגידה אלא מעשה ה"דווקא".... השנה הראשונה שגרנו ביחד הייתה קשה בשבילי במיוחד כי הייתי בעיר זרה בלי קרובים או חברים בעבודה חדשה והייתי צריכה תמיכה ואהבה וכל מה שקיבלתי זה - הוא נשאר עד מאוחר בעבודה וכשחוזר מדליק טלויזיה... סופי שבוע לא עושים כלום... הייתי בוכה כל ערב עד שנרדמת ושום שיחה לא עזרה... גם על זה היינו מתווכחים.... וזה לא שהיה צריך להישאר בעבודה... הוא ברח ממציאות הריבים שלנו במקום לחזור הביתה ולדבר איתי... כל מה שאני הייתי צריכה זה חיבוק חם. אז לאט לאט ניסיתי לפתח את חיי החברה שלי... התיידדתי עם אנשים בעבודה והתחלתי לצאת, חזרתי להשקיע בעצמי, הוחמאתי רבות, חיזרו אחריי, צחקו מהבדיחות שלי (שכחתי כמה חוש הומור יש לי) נרשמנו ביחד לחדר כושר כדי שלפחות משהו נעשה ביחד אבל אחרי חודשיים הפסיק ללכת איתי השמין וכשהפסקנו לשכב טען שאני לא נמשכת אליו יותר ואני צריכה להימשך אליו בכל מצב ולאהוב אותו כמו שהוא... ואני המשכתי להתאמן, צברתי בטחון ולאט לאט בניתי חומה... קרירות כלפיו כדי לא לבכות יותר, לא להיפגע.... לקחתי כלב כדי לא להיות לבד ולהעניק למישהו אהבה והחיים שלי כיום מלאים בשלל פעילויות חברתיות משמחות... כעט הגיע תורו לקטר... להגיד לי שהתרחקתי... שאני לא אוהבת אותו יותר... שהייתי תלויה בו רק כשפחדתי להישאר לבד בבית ועכשיו שאני לא מפחדת אני כבר לא צריכה אותו יותר.... ניסיתי להסביר לו שהוא הוביל אותי לכל זה במשך הרבה זמן... הוא דחף אותי לחפש פתרונות שהוא לא נכח בהם אך ללא כל הבנה מצידו. היה מקרה אחד שהשאיר בי את הצלקת הכי גדולה בלב - חבר שלו שסידר לו את העבודה הנוכחית גר רחוק וחברתו גרה לידינו והוא היה מגיע לפגוש אותה אצלינו... הכל טוב ויפה אבל הם היו "ישנים" אצלינו בדירה... בפעמים הראשונות ויתרתי וכשזה הפך להרגל סירבתי לארח אותם... הסכמתי שיבואו לארוחה אבל אני לא בית מלון חינמי... שישכרו דירה או חדר לי לא איכפת... וחברי אמר שאם אני אמשיך להרחיק ממנו את חבריו הוא יפרד כי זה משהו שאני צריכה להתפשר איתו... הוא צריך את זה... ניסיתי להסביר לו שוב ושוב שאין לי שום דבר נגד החברים אבל יש לי בעיה עם הפרטיות שלי, הדירה שלי ובאים אליה זוג שמפר אותה ומנצל את טוב ליבו של חברי... כמעט נפרדנו אז... אבל חשבתי שאולי אני לא צודקת... אני לא בסדר... בקיצור - הקשר עלה על שרטון כאשר הפסקתי לתת כל חיבה אליו... היינו ישנים בחדרים נפרדים... כמו שותפים עד שאתמול הוא אמר דיי אני לא יכול ככה יותר, אני לא גורמת לו אושר וצריך לפרק... אני מסכימה אבל כואב לי, עצוב לי שהוא כועס עליי ופגוע ממני כאילו רק הוא צד במערכת... כאילו מטרת חיי היה לפגוע בו כל השנים האלה... ואני... כמה שפגועה ממנו עדיין צצות לי מחשבות שאולי לא צדקתי... שיום אחד אני אתעורר ואגיד לעצמי איזה טעות עשיתי שלא השקעתי יותר... כי הוא בחור טוב... ביקשתי ממנו שנלך לטיפול זוגי אך הוא סירב... אם שנינו לא יכלים לפתור את הבעיות שלנו, הוא לא ילך לאדם שלישי יספרל ו על הדברים הכי אינטימיים שלו ועוד בתשלום... אני חושבת שאולי זה יכל לתת לנו פרספקטיבה ריאלית יותר על היחסים שלנו אולי אפילו סיכוי להיות יחד... מצטערת על ההודעה הארוכה... תודה על הקשבתכם
שלום לכולם, אני בת 26 ו4 שנים בזוגיות. מתוכם כמעט שנתיים גרים יחד לאחר שעברתי לעיר אחרת מאוד רחוקה מהבית כי הבחור מצא עבודה. למזלי אחרי זמן מה מצאתי עבודה טובה גם כן. הבחור בן 30. מאז שאני זוכרת את עצמינו יחד אנחנו תמיד רבים ומתווכחים... לטענתו אני העקשנית אך אני רואה את הדברים בצורה שונה. אנחנו לא מסכימים על כלום... לפעמים נדמה לי שגם אם הוא חושב כמוני יגיד את ההפך כדי ליצור איזשהו ויכוח. בזמן שהיינו סטודנטים הוא גר בדירה שכורה ואני אצל ההורים ונקיון לא היה בראש מענייניו... כנראה האהבה המסנוורת והמחשבה שהוא כרגע סטודנט חי עם שותפים גרמה לי לחשוב שבבית משותף יהיה שונה... אך לא כך הדבר. הרבה דברים מפריעים לי אצלו... זה מתחיל בעקשנות חסרת כל הגיון וכלה בנקיון הדירה, שמירה על חפצים (לא לזרוק חולצה על רצפה מלוכלכת או להניח משהו כבד על משקפי הראיה שלי או להרוס משהו וחפיף נקנה עוד אחד) יש גם את הנקיון האישי... חולצות משנת 1980 נדמה לי שכבר נמתחו ופעם היו לבנות והיום מוכתמות ומקומטות רצח.... לא פעם סירבתי לצאת איתו מהבית בלבוש שלו. אני בחורה שאוהבת להתלבש ומטפחת את עצמי והוא בחור שלא איכפת לו איך הוא נראה ומה לובש (פעם אחת הלך איתי לחתונה של חברה קרובה כאשר אני בשמלת ערב והוא בנעליים צבאיות שהצבע ירד מהן מזמן). כל זה נשמע כל כך רדוד ושטחי.... אבל אלו הדברים הקטנים שמאוד מפריעים ומביישים אך כן חל שיפור אחרי 4 שנים של נדנודים. העניין היותר מטריד והוא העיקר שאין לנו כל כך דברים במשותף... אני אוהבת חברים והרבה... לשבת לצחוק סתם על כלום, לנסוע בשבת בבוקר לבריכה או לים או סתם לשבת ולקרוא והוא מבחינתו תשלחו אותו לאי בודד הוא יבקש רק טלויזיה... הדבר הראשון שהוא עושה כשפותח עיניים זה להדליק אותה והדבר האחרון שמרדים אותו זו היא- הטלויזיה.... אין דבר מעצבן יותר מיום שבת נעים בבית שנהרס עם רעש של טלויזיה. בפניו אני לא יכולה לראות טלנובלה כי זה טמטום... 3 שנים לקח לי לשכנע אותו לטוס לחול... תמיד היו תירוצים אין כסף אין זמן אין לאן.... אחרי ששנה שעברה טסנו לפראג הוא כל כך נהנה שרצה שוב אך במקום לתכנן איתי משהו לא עשה דבר.... גם כשניסיתי לתכנן איתו - ביקש שנשאיר את זה לספונטניות למתישהו... אז תכננתי טיול גדול עם אמא והוא נפגע.... שבוע לפני שטסתי הוא החליט לטוס לבד לאיביזה - וזה פגע בי מאוד... ולא מחשש לבגידה אלא מעשה ה"דווקא".... השנה הראשונה שגרנו ביחד הייתה קשה בשבילי במיוחד כי הייתי בעיר זרה בלי קרובים או חברים בעבודה חדשה והייתי צריכה תמיכה ואהבה וכל מה שקיבלתי זה - הוא נשאר עד מאוחר בעבודה וכשחוזר מדליק טלויזיה... סופי שבוע לא עושים כלום... הייתי בוכה כל ערב עד שנרדמת ושום שיחה לא עזרה... גם על זה היינו מתווכחים.... וזה לא שהיה צריך להישאר בעבודה... הוא ברח ממציאות הריבים שלנו במקום לחזור הביתה ולדבר איתי... כל מה שאני הייתי צריכה זה חיבוק חם. אז לאט לאט ניסיתי לפתח את חיי החברה שלי... התיידדתי עם אנשים בעבודה והתחלתי לצאת, חזרתי להשקיע בעצמי, הוחמאתי רבות, חיזרו אחריי, צחקו מהבדיחות שלי (שכחתי כמה חוש הומור יש לי) נרשמנו ביחד לחדר כושר כדי שלפחות משהו נעשה ביחד אבל אחרי חודשיים הפסיק ללכת איתי השמין וכשהפסקנו לשכב טען שאני לא נמשכת אליו יותר ואני צריכה להימשך אליו בכל מצב ולאהוב אותו כמו שהוא... ואני המשכתי להתאמן, צברתי בטחון ולאט לאט בניתי חומה... קרירות כלפיו כדי לא לבכות יותר, לא להיפגע.... לקחתי כלב כדי לא להיות לבד ולהעניק למישהו אהבה והחיים שלי כיום מלאים בשלל פעילויות חברתיות משמחות... כעט הגיע תורו לקטר... להגיד לי שהתרחקתי... שאני לא אוהבת אותו יותר... שהייתי תלויה בו רק כשפחדתי להישאר לבד בבית ועכשיו שאני לא מפחדת אני כבר לא צריכה אותו יותר.... ניסיתי להסביר לו שהוא הוביל אותי לכל זה במשך הרבה זמן... הוא דחף אותי לחפש פתרונות שהוא לא נכח בהם אך ללא כל הבנה מצידו. היה מקרה אחד שהשאיר בי את הצלקת הכי גדולה בלב - חבר שלו שסידר לו את העבודה הנוכחית גר רחוק וחברתו גרה לידינו והוא היה מגיע לפגוש אותה אצלינו... הכל טוב ויפה אבל הם היו "ישנים" אצלינו בדירה... בפעמים הראשונות ויתרתי וכשזה הפך להרגל סירבתי לארח אותם... הסכמתי שיבואו לארוחה אבל אני לא בית מלון חינמי... שישכרו דירה או חדר לי לא איכפת... וחברי אמר שאם אני אמשיך להרחיק ממנו את חבריו הוא יפרד כי זה משהו שאני צריכה להתפשר איתו... הוא צריך את זה... ניסיתי להסביר לו שוב ושוב שאין לי שום דבר נגד החברים אבל יש לי בעיה עם הפרטיות שלי, הדירה שלי ובאים אליה זוג שמפר אותה ומנצל את טוב ליבו של חברי... כמעט נפרדנו אז... אבל חשבתי שאולי אני לא צודקת... אני לא בסדר... בקיצור - הקשר עלה על שרטון כאשר הפסקתי לתת כל חיבה אליו... היינו ישנים בחדרים נפרדים... כמו שותפים עד שאתמול הוא אמר דיי אני לא יכול ככה יותר, אני לא גורמת לו אושר וצריך לפרק... אני מסכימה אבל כואב לי, עצוב לי שהוא כועס עליי ופגוע ממני כאילו רק הוא צד במערכת... כאילו מטרת חיי היה לפגוע בו כל השנים האלה... ואני... כמה שפגועה ממנו עדיין צצות לי מחשבות שאולי לא צדקתי... שיום אחד אני אתעורר ואגיד לעצמי איזה טעות עשיתי שלא השקעתי יותר... כי הוא בחור טוב... ביקשתי ממנו שנלך לטיפול זוגי אך הוא סירב... אם שנינו לא יכלים לפתור את הבעיות שלנו, הוא לא ילך לאדם שלישי יספרל ו על הדברים הכי אינטימיים שלו ועוד בתשלום... אני חושבת שאולי זה יכל לתת לנו פרספקטיבה ריאלית יותר על היחסים שלנו אולי אפילו סיכוי להיות יחד... מצטערת על ההודעה הארוכה... תודה על הקשבתכם
