עצובה...

לילי173

New member
עצובה...

שלום לכולם, גלשתי כאן לפני מספר רב של חודשים אני יזכיר, בת 38 לי שני ילדים, הריון שלישי לפני כשנתיים וחצי הסתיים הריון בחודש תשיעי במות עובר-ית ברחם, כמה חודשים של בירור, קרשיות יתר. מאז כשנתיים מנסה להרות. לאחר כתשע חודשים קיבלתי איקקלומין בשני מחזורים פתאום החלו כאבי ופת בזמן המחזור דבר שלא חוויתי קודם. הגעתי לסוראנו ועברתי ניתוח, ציסטה בשחלה ומוקדי אנדו בכל איזור הרחם חצוצרות חסומות , ובסוף ניתוח ארוך כנשנלקח בחשבון כל מה שעברתי סוראנו מסר שהיה קשה אך כל המוקדים טופלו ויש מעבר בחצוצרות. עוד נסיונות של ארבעה חודשים לא קורה כלום. הגענו למרפאת נשים של מכבי ברעננה דר' מנשה ששלל שהאיקקלומין הוא שהחריף את מצב האנדו , אמר שכדאי ללכת לצילום רחם כי לא בטוח שהחצצורות מתפקדות. בכיתי כי למרות כל מה שעברתי אני לא רוצה לעבור טיםולי הפריה , א הוא שלח אותי לעשות בדיקות דם בכל מיני ימי המחזור וצילומי אולטרסאונד ולחזור עם תשובות לפיהם ינתן טיםול הורמונלי בכדורים וזריקות השבחה והזרעה , צילום הרחם יה אמור לקבוע אם לעבור ישר להפריות אך אם אני לא רוצה נעשה מה שאפשר עד אז. היום קיבלתי שוב ואני כל כך עצובה, אני יודעת שבזבזתי זמן יקר וגם גילי מתקדם, אך כל הזמן הזה כל כך הייתי בטוחה שזה יקרה לבד עדין אני מאמינה אך הגוף בוגד בי וזה קשה. פוחדת מהטיפולים האלו שהם יזיקו לי יחזירו את כאבי האנדו' , כל כך כואבת את האובדן עדין יודעת שרק תינוק יסגור את החור הזה אך גם פוחדת. מסביבי חושבים שאני לא רוצה את זה באמת ולא נלחמת ולא מבינים למה אני שמה גבולות. אשמח לחוות דעתכם מניסיונכ והטיםולים שלכם האם החלום הזה אי פעם יתגשם או שכבר לא אני מתחילה לאבד תקווה.
 
../images/Emo201.gif

אין לי הרבה מה לייעץ לך
רק עצה קטנה שאולי תעזור... תנסי כמה שיותר להתעלם מהסביבה ולהעביר את הדברים ליד האוזן... כי אף אחד בעולם לא יבין את הכאב- לא הפיזי ולא הנפשי, ובטח לא כשהכל "נופל" אחד אחרי השני כמו מגדל קלפים ולך אין מושג אפילו מאיפה להתחיל לאסוף את עצמך... מהניסיון (הדל!!) שלי- את יכולה לשוטט כאן בפורומים, לאסוף מידע, לשאול, ולאט לאט לארגן לך תוכנית מסודרת, או אפילו "תוכנית מגירה" לרגע שתרגישי שאת מוכנה למהלך הבא (ולא משנה מה הוא) לאבד תקווה? לא! לא אצלינו! אני לפני בערך שנה הייתי בתקופה מאד מבולבלת, התגלו כמה בעיות בריאותיות, התחלתי בבירורים ובדיקות, הפסקתי באמצע כי לא הייתי מסוגלת לסבול את העובדה שאני מרגישה כמו זקנה בת 90 עם כמות הרופאים הזאת (ואז עוד הרגשתי כך), קצת אחרי זה התחילו ההתקפים הרציניים של הכאבים תוך כדי המחזור (ולא רק בדימום), ושוב ריצות לרופאים ובדיקות, ושוב הפסקתי באמצע את הכל כי לא הייתי מוכנה... שני סבבים של איקק' ואוביטרל שבסופם לקחתי דקאפפטיל כי הכאבים כבר היו טו מאץ', וכבר הייתי במצב ש-לא רוצה ילדים, לא רוצה כאבים, ושמישהו יחזיר לי את החיים של "פעם" (אין לי ילדים עדיין) נכנסתי לניתוח, לא מצאו אנדו' (מצאו דברים אחרים, אחד מהם בוודאות לא קשור לכאבים והשני בסבירות נמוכה...), הרופא רוצה שאקבל מחזור כדי לבדוק אם יש נגעים קטנים של אנדו' או בכלל לא עכשיו אני גם משלימה את הבדיקות שלא עשיתי לפני שנה (ולא, אני לא מתחרטת לרגע שדחיתי אותם, כי בתמורה לדחיה קיבלתי את החיים שלי ואת השפיות שלי), מופנת לבדיקות נוספות, אני עדיין על דיכוי (3 חודשים מהזריקה האחרונה...) ולכן חושבת לתמרן בין הזריקות לסבב (של הזרעה ככל הנראה) שאולי יעורר את הדיכוי העמוק ומה שיפה בכל זה- שעכשיו אני עוברת הרבה יותר ממה שעברתי לפני שנה, ובתוספת הדיכוי אני אמורה להרגיש קשישה בת 100, ואני לא
כי היום אני מקבלת את זה בצורה הרבה יותר מסודרת, הרבה יותר ברורה, בניתי את המגדל שקרס מחדש... קשה מאד עם ההרגשה שהגוף בוגד בנו...
תני לזמן לעשות את שלו, תני לעצמך את הזמן לו את זקוקה, נסי לקחת את ההחלטות ברוגע ולא מתוך לחץ ובילבול המון המון בהצלחה בהמשך הדרך!
 

זואילי

New member
לילי ../images/Emo201.gif

אני כל כך מצטערת לשמוע על האובדן הנורא. אין מילים
יקירתי, עברתי 7 מחזורי IVF. המחיר הגופני קשה, אין ספק. אבל גם איקקלומין זה הורמונים וידוע שהם עושים לא טוב לאנדואיות, ומן הסתם כל שלילי שמביא איתו ווסת עושה את הנזק שלו. אני לא יכולה לסבול את האמירות האלה של הרופאים שאיקקלומין לא מחמיר אנדו. גם לי אמרו שהמינונים (הנמוכים יחסית) שלי בטיפולי ההפרייה לא "ידועים בספרות" שהם מחמירים אנדו, וכ"כ מהר... בולשיט. אם אנחנו רוצות להרות ונשתמש בהורמונים - יש לזה מחיר. זה מלבה את המחלה. ואם לא נשתמש בהורמונים ונקבל כל חודש ווסת אז זה ילבה את המחלה. לכל מה שנעשה יש מחיר גופני. מחיר כבד. אבל את מנסה להרות תקופה כ"כ ארוכה. אז אל תשללי מראש את האופציה של IVF, כי זה רק יכול לקדם אותך למטרה שאת רוצה. אף אחד לא יבטיח לנו שום דבר, אבל לפעמים חלומות מתגשמים... IVF זה עולם שלם ולא נודע ומפחיד נורא. אבל כשצוללים למים, אז בסופו של דבר - זו דרך שיכולה לקדם אותך. את צריכה רופא פריון שמבין באנדו ומתייחס לאנדו בטיפול. התרופות הן אותן תרופות והשיטה זו אותה שיטה, אבל שימת לב לצרכים המיוחדים של מטופלת פוריות אנדואית, יכולה להפוך את הטיפולים האלה לנסבלים עד כמה שניתן... להתאים פרוטוקול, לא להפריז במינונים, לשמור עלייך ולשלב דיכויים בין אם הם חלק מהטיפול או בין הטיפולים - יש אפשרות לעבור את זה ולהמשיך לקוות רק לטוב. מי שמעולם לא חווה אנדו על גופו - לעולם לא יבין אותך באמת. אנשים שלא מבינים מה זו המלחמה הזאת להשיג הריון תקין ושלם שיסתיים בידיים מלאות - לעולם לא יבינו למה יש או אין לנו גבולות. אל תאבדי תקווה
אנחנו פה, איתך ובשבילך
 

לילי173

New member
תשובה

תודה על התגובות. מי רופא הפוריות המומלץ לטיפול כזה? כל כך הרבה רופאים בקופה ראו אותי שכבר אין לי כוח, לסוראנו הלכתי פרטי האם עלי לחזור אליו הוא יכול לעזור לי? אם אני יעזור את התהליך אם אשרי בכלל פרטי זה יעזור לי יותר לא לאבד את הזמן שנשאר. האם באמת טיםולי ההפריה כל כך נוראיים כמו שמספרים? האנדו שלי נחשב קל איך זה שאני לא יכולה להכנס מזה להריון? במהלך הזמן עשיתי גם כל כך הרבה טיםולים אלטרנטיביים שלא עזרו, היום חשבתי אולי עכשיו זה הזמן לגיע לטיםול העיקרי שניסיתי להמנע ממנו כי בעצם כן חשבתי שזה ילך בקלות ושאני אוכל להתמודד וצהר להחזיק תינוק , אולי הגיע הזמן לטיםול לסיכולוגי להתמודד עם הפחדים החששות אולי הקטע הפסיכולוגי הוא הבעיה ?
 

זואילי

New member
לילי

עשיתי טיפולים במסגרת ציבורית ועשיתי גם בפרטי. הבנתי שעבורי ההבדל הוא עצום. והשיטה של הציבורי לא מתאימה לי. לא באופן אישי מהבחינה הגופנית, ולא מתאימה לי גם מתוך עקרונות מסויימים... בפרטי - ממליצה בחום רב ובלב שלם על ד"ר אליצור, מנהל ה IVF של אסותא רמת החייל. האם הטיפולים כ"כ נוראיים? תלוי איך מסתכלים על זה, איך מקבלים את זה וכמובן, תלוי באיך הגוף שלך מגיב. בטיפול הראשון מתתי מפחד והיה לי טיפול מאוד קשה פיזית בעיקר וגם נפשית והיה לי חיבור זוועתי עם הרופא (בציבורי). את הטיפול השני עשיתי כבר עם רופא פרטי וזו הייתה חוויה מתקנת לגמרי ואז גם הבנתי כי השד אינו נורא. זה גם היה טיפול בו לא היו לי שום כאבים ועבר בצ'יק. ואז התמכרתי. לילי, אני לא הייתי מוכנה לשמוע על IVF אחרי הניתוח שלי. לקח לי חצי שנה (והייתי על דיכוי כמובן) עד שהצלחתי להביא את עצמי להתחיל עם זה. לא האמנתי שאוכל להזריק לעצמי, ועל אחת כמה וכמה - להזריק לעצמי הורמונים. אני לא עושה טיפולים רצופים. כל טיפול שכשל - מייד נכנסתי לדיכוי ונתתי לגוף להתאושש מהטיפול ומהווסת. אך ורק כאשר הרגשתי שוב במיטבי, וזה כבר "דיגדג" באצבעות - המשכתי לטיפול הבא. בררתי בקפידה כל ווסת והכל היה מתוכנן כך שמחזורים אצלי יהיו אך ורק לשם השגת הריון בדרך היחידה שתמקסם את סיכויי להצליח. לי באופן אישי הטיפולים כואבים. לכן משתדלים לתת לי מינוני הורמונים שנחשבים נמוכים יחסית. השאיבה זה החלק הכי נעים ורגוע שאני מאוד מחבבת בתהליך ואחריו מגיעה תקופת הפרוגסטרון שרק עושה לי טוב... אין יותר מדי קשר לדרגת המחלה. זה כמו שנשים עם דרגה קלה יסבלו כאבי תופת. אין פה תשובה אחת מבוססת. רב הנסתר על הגלוי בכל נושא האנדו בכלל ובטח בתחום הפוריות עם אנדו. אני חושבת שאת צריכה לעצור. להיות על דיכוי כלשהוא כדי שהגוף ירגע, ובינתיים לעשות בירורים מחדש. החל מלבדוק מחדש את הזרע לבן זוגך ועד לצילום רחם ובדיקת פרופיל הורמונלי מלא - שלך. ואם את צריכה תמיכה נפשית, אז בוודאי שמומלץ ללכת לטיפול פסיכולוגי, זה יכול לעזור בהמוני מישורים. ויש גם פסיכולוגיות או עובדות סוציאליות ביח' הפריון.
 
למעלה