אלינור צלר
New member
עצה/ עזרה בבקשה
שלום,
אני כותבת כאן משום שאני נמצאת בנקודה קריטית וצריכה עזרה והכוונה.
אני ובן זוגי יוצאים וגרים ביחד כמעט 5 שנים. לבן זוגי 2 ילדים מהנישואין שהסתיימו - בת 13 ובן 9. גרים עם אמם ונמצאים אצלנו בין 1-2 בשבוע וכל שבת שנייה. (אנחנו גרים כ-30 דקות נסיעה מהם ולכן לא תמיד מתאפשר לאסוף את הילדים פעמיים בשבוע).
כעבור זמן קצר מאוד, מתחילת הקשר שלנו, עברנו לגור ביחד ולאחר תקופה של שנה הבאנו עוד 2 ילדים לעולם.
מערכת היחסים שלי עם הילדים הגדולים טובה, אני אוהבת אותם מאוד ועושה כל שביכולתי על מנת לספק להם תחושה של שייכות ושל אהבה. אני מרגישה שהקשר שלהם עם הקטנים הוא טוב, הם אוהבים אותם והגדולים את הקטנים.
מערכת היחסים בין הבן זוגי שלי לגרושתו לא טובה. הם לא מתקשרים, רוב הנושאים, בעבר בעיקר, עברו דרך הילדים (הבת). ישנה שנאה גדולה ביניהם והילדים יודעים זאת.
גרושתו הקימה בית חדש ואפשרה לבן הזוג החדש לקרוא לעצמו, אבא שלהם וכך גם דאגה להסביר להם שמי שמגדל אותם בפועל הוא בעצם האבא. יש לה עוד שני ילדים מהנישואין הנוכחיים.
גרושתו בוחרת לשתף את הילדים בכל מיני פרטים, שלהבנתי הלא מקצועית, לא ענייניים ומסבכים את הילדים. כמו פרטי החוזה ושאבא שלהם מפר אותו כשהוא לא לוקח אותם רק פעם אחת בשבוע, עניינים כספיים (סכום המזונות לא מספיק לטענתה וכו') ועוד דברי שנאה שהיא כמובן בסופו של דבר יוצאת הקורבן.
אציין כי בן זוגי עומד בכל הסעיפים של החוזה, מלבד העניין של לקחת אותם פעמיים בשבוע, שלא תמיד מתאפשר לו ואני לא יכולה להכריח אותו!
אני שותפה מאוד בכל מה שקשור לילדים - למשל: הוא מביא אותם ואני מחזירה, בחופשים אני מציעה להם לבוא אלינו, מקדישה להם מזמני (גם על חשבון העבודה והילדים הקטנים), מציעה להם להביא חברים ועושה את המיטב שאני יכולה בכדי לאפשר להם תחושה של בית ושייכות. ב"חלומות" שלי אני רואה אותם גדלים ובאים אלינו עם החברים ומרגישים אצלנו בבית כפי שהם מרגישים אצל אמם.
אני מאוד אופטימית מנסה להגיד לילדים בכל הזדמנות שאנחנו משוחחים שאולי יבוא היום והוריהם יוכלו לשמור על קשר סביר ביניהם וכי אביהם לא שונא את אמם ועוד. כמובן שאני גם משוחחת עם הבן זוג ומבקשת לא לדבר איתם על אמם ולא "ללכלך" עליה גם אם הם מוציאים מפיהם דברים שברור לנו שהם המילים שלה. באופן כללי, אני מנסה לא להיכנס איתם לשיחות מסוג זה, אך כשזה קורה אני לא תופסת צד ומנסה להבהיר את הדברים כך שלא ישתמע שאמם לא בסדר או אביהם (ויש לי חשק אחת ולתמיד להסביר את הצד שלנו).
אני שומרת הרבה בבטן, זאת אומרת, נזהרת לא להעמיס עליהם פרטים ולא אומרת את מה שנכון אלא מבליגה או נזהרת מאוד בדבריי. גם כשיש להם קפריזות (והם קצת מפונקים), אני מחפשת את המילים הנכונות להבהיר את הדברים. מבקשת להדגיש כי אני לא "פריירית" ולא נותנת לאף אחד לזלזל בדבריי או בהחלטותיי היום יומיות, אך בהחלט נזהרת.
הם מבחינתם, ללא ספק, בכל הזדמנות תופסים את הצד של אמם ומגנים עליה ועל בן זוגה ואנחנו כביכול בתחושה שלי יוצאים "לא בסדר".
אני אתן כמה דוגמאות של מקרים שמתסכלים אותי:
- אמם לא מרשה להם להביא אלינו בגדים. אז אני קונה להם. הם באים אלינו, מתקלחים, לוקחים את הבגדים המלוכלכים איתם הגיעו אלינו ולובשים את הבגדים מהבית שלנו. לא תמיד הם מחזירים את הבגדים. לדבריהם: שכחו, אחר כך ארגנו אותם בשקית ופתאום לא מוצאים אותה ועוד כל מיני סיבות. אגב - אוי להם אם הם ישכחו אצלנו תחתון (כל הבית בסטרס). אז אני מבקשת מהם לחפש את הבגדים ולהביא אותם וכך זה נגמר (הבגדים לא תמיד חוזרים). בהרגשה שלי הם מפחדים מאוד מאמם ומבן הזוג, אך אוהבים אותם.
- דוגמא נוספת, בימי שבת, פתאום לא בא להם ללכת לבריכה או לא בא להם לצאת מהבית. מה אני אמורה לעשות במצב כזה שכבר כל התיקים מוכנים והקטנים מטפסים על הקירות ורוצים ללכת לבריכה???
תמיד יש להם תלונות וטענות שמה שאנחנו נותנים לא מספיק, הכסף (המזונות כפי שנקבע ע"י בית המשפט) לא מספיק כי הרי הוא משמש גם לתשלום החשמל בביתם, המים, האוכל ועוד...זה בטוח לא מחשבה שלהם.
הבית צפוף להם, אנחנו מתגוררים בבית 3 חדרים וכל הילדים נמצאים בחדר אחד (מרווח, מסודר בצורה טובה ויפה ולא נראה מחסן). גם אני הייתי רוצה שיהיה לכל אחד מהילדים חדר פרטי, אך זו המציאות.
אנחנו יוצאים למסעדות, לטיולים ועוד (לא הרבה, בהתאם ליכולת).
הילדה בבת מצווה שלה הייתה בטיול עם אבא שלה שעלה המון כסף.
אני בטוחה שהם לא כל כך מסכנים כמו שנדמה לי, אבל אני כאשה שגדלה בלי אבא יודעת מה זה הורים גרושים (למרות שמצבם מכל הבחינות הוא גן עדן לעומת המצב שבו אני גדלתי). אני כל הזמן מזדהה איתם, איפשהו גם כואב לי עליהם כי הם מפוצלים.
אשמח לקבל כמה טיפים איך להתמודד איתם ומה לעשות שיהיה להם כיף אצלנו והרעל שמושרש בהם (רואים את זה בשעות הראשונות שהם אצלנו), לא ישפיע עליהם.
אני מרגישה שאני זו שצריכה להכווין את בן זוגי (אכפת לו מהם מאוד אבל הוא לא יודע איך להתמודד עם המצבים השונים ורוצה רק לפצות).
המטרה שלי היא לא לאבד אותם. להיות חלק בייצוב האישיות שלהם שלו השפעות על החיים הבוגרים שלהם. כי הם יקרים לנו מאוד!
שלום,
אני כותבת כאן משום שאני נמצאת בנקודה קריטית וצריכה עזרה והכוונה.
אני ובן זוגי יוצאים וגרים ביחד כמעט 5 שנים. לבן זוגי 2 ילדים מהנישואין שהסתיימו - בת 13 ובן 9. גרים עם אמם ונמצאים אצלנו בין 1-2 בשבוע וכל שבת שנייה. (אנחנו גרים כ-30 דקות נסיעה מהם ולכן לא תמיד מתאפשר לאסוף את הילדים פעמיים בשבוע).
כעבור זמן קצר מאוד, מתחילת הקשר שלנו, עברנו לגור ביחד ולאחר תקופה של שנה הבאנו עוד 2 ילדים לעולם.
מערכת היחסים שלי עם הילדים הגדולים טובה, אני אוהבת אותם מאוד ועושה כל שביכולתי על מנת לספק להם תחושה של שייכות ושל אהבה. אני מרגישה שהקשר שלהם עם הקטנים הוא טוב, הם אוהבים אותם והגדולים את הקטנים.
מערכת היחסים בין הבן זוגי שלי לגרושתו לא טובה. הם לא מתקשרים, רוב הנושאים, בעבר בעיקר, עברו דרך הילדים (הבת). ישנה שנאה גדולה ביניהם והילדים יודעים זאת.
גרושתו הקימה בית חדש ואפשרה לבן הזוג החדש לקרוא לעצמו, אבא שלהם וכך גם דאגה להסביר להם שמי שמגדל אותם בפועל הוא בעצם האבא. יש לה עוד שני ילדים מהנישואין הנוכחיים.
גרושתו בוחרת לשתף את הילדים בכל מיני פרטים, שלהבנתי הלא מקצועית, לא ענייניים ומסבכים את הילדים. כמו פרטי החוזה ושאבא שלהם מפר אותו כשהוא לא לוקח אותם רק פעם אחת בשבוע, עניינים כספיים (סכום המזונות לא מספיק לטענתה וכו') ועוד דברי שנאה שהיא כמובן בסופו של דבר יוצאת הקורבן.
אציין כי בן זוגי עומד בכל הסעיפים של החוזה, מלבד העניין של לקחת אותם פעמיים בשבוע, שלא תמיד מתאפשר לו ואני לא יכולה להכריח אותו!
אני שותפה מאוד בכל מה שקשור לילדים - למשל: הוא מביא אותם ואני מחזירה, בחופשים אני מציעה להם לבוא אלינו, מקדישה להם מזמני (גם על חשבון העבודה והילדים הקטנים), מציעה להם להביא חברים ועושה את המיטב שאני יכולה בכדי לאפשר להם תחושה של בית ושייכות. ב"חלומות" שלי אני רואה אותם גדלים ובאים אלינו עם החברים ומרגישים אצלנו בבית כפי שהם מרגישים אצל אמם.
אני מאוד אופטימית מנסה להגיד לילדים בכל הזדמנות שאנחנו משוחחים שאולי יבוא היום והוריהם יוכלו לשמור על קשר סביר ביניהם וכי אביהם לא שונא את אמם ועוד. כמובן שאני גם משוחחת עם הבן זוג ומבקשת לא לדבר איתם על אמם ולא "ללכלך" עליה גם אם הם מוציאים מפיהם דברים שברור לנו שהם המילים שלה. באופן כללי, אני מנסה לא להיכנס איתם לשיחות מסוג זה, אך כשזה קורה אני לא תופסת צד ומנסה להבהיר את הדברים כך שלא ישתמע שאמם לא בסדר או אביהם (ויש לי חשק אחת ולתמיד להסביר את הצד שלנו).
אני שומרת הרבה בבטן, זאת אומרת, נזהרת לא להעמיס עליהם פרטים ולא אומרת את מה שנכון אלא מבליגה או נזהרת מאוד בדבריי. גם כשיש להם קפריזות (והם קצת מפונקים), אני מחפשת את המילים הנכונות להבהיר את הדברים. מבקשת להדגיש כי אני לא "פריירית" ולא נותנת לאף אחד לזלזל בדבריי או בהחלטותיי היום יומיות, אך בהחלט נזהרת.
הם מבחינתם, ללא ספק, בכל הזדמנות תופסים את הצד של אמם ומגנים עליה ועל בן זוגה ואנחנו כביכול בתחושה שלי יוצאים "לא בסדר".
אני אתן כמה דוגמאות של מקרים שמתסכלים אותי:
- אמם לא מרשה להם להביא אלינו בגדים. אז אני קונה להם. הם באים אלינו, מתקלחים, לוקחים את הבגדים המלוכלכים איתם הגיעו אלינו ולובשים את הבגדים מהבית שלנו. לא תמיד הם מחזירים את הבגדים. לדבריהם: שכחו, אחר כך ארגנו אותם בשקית ופתאום לא מוצאים אותה ועוד כל מיני סיבות. אגב - אוי להם אם הם ישכחו אצלנו תחתון (כל הבית בסטרס). אז אני מבקשת מהם לחפש את הבגדים ולהביא אותם וכך זה נגמר (הבגדים לא תמיד חוזרים). בהרגשה שלי הם מפחדים מאוד מאמם ומבן הזוג, אך אוהבים אותם.
- דוגמא נוספת, בימי שבת, פתאום לא בא להם ללכת לבריכה או לא בא להם לצאת מהבית. מה אני אמורה לעשות במצב כזה שכבר כל התיקים מוכנים והקטנים מטפסים על הקירות ורוצים ללכת לבריכה???
תמיד יש להם תלונות וטענות שמה שאנחנו נותנים לא מספיק, הכסף (המזונות כפי שנקבע ע"י בית המשפט) לא מספיק כי הרי הוא משמש גם לתשלום החשמל בביתם, המים, האוכל ועוד...זה בטוח לא מחשבה שלהם.
הבית צפוף להם, אנחנו מתגוררים בבית 3 חדרים וכל הילדים נמצאים בחדר אחד (מרווח, מסודר בצורה טובה ויפה ולא נראה מחסן). גם אני הייתי רוצה שיהיה לכל אחד מהילדים חדר פרטי, אך זו המציאות.
אנחנו יוצאים למסעדות, לטיולים ועוד (לא הרבה, בהתאם ליכולת).
הילדה בבת מצווה שלה הייתה בטיול עם אבא שלה שעלה המון כסף.
אני בטוחה שהם לא כל כך מסכנים כמו שנדמה לי, אבל אני כאשה שגדלה בלי אבא יודעת מה זה הורים גרושים (למרות שמצבם מכל הבחינות הוא גן עדן לעומת המצב שבו אני גדלתי). אני כל הזמן מזדהה איתם, איפשהו גם כואב לי עליהם כי הם מפוצלים.
אשמח לקבל כמה טיפים איך להתמודד איתם ומה לעשות שיהיה להם כיף אצלנו והרעל שמושרש בהם (רואים את זה בשעות הראשונות שהם אצלנו), לא ישפיע עליהם.
אני מרגישה שאני זו שצריכה להכווין את בן זוגי (אכפת לו מהם מאוד אבל הוא לא יודע איך להתמודד עם המצבים השונים ורוצה רק לפצות).
המטרה שלי היא לא לאבד אותם. להיות חלק בייצוב האישיות שלהם שלו השפעות על החיים הבוגרים שלהם. כי הם יקרים לנו מאוד!
