עצבים...

[דיגידוג]

עצבים...

היי, למי ששכח: יש לי בת בת שנה ו-8 חודשים (בת ראשונה ויחידה, כרגע!!) לאחרונה בתי נעשתה עקשנית ועצבנית ברמות שאני מפחדת שהן לא טובות.. למשל: כשאני הולכת איתה ברחוב היא נותנת לי יד ומחליטה/שולטת לאן להוביל, כשאני מסבירה לה שצריך לפנות לכיוון אחר היא פשוט מושכת לי את היד בכוח ורוטנת בקולה וכשאני מתנגדת ומושכת לכיוון שלי היא מתישבת על הרצפה, ממשיכה לאחוז בידי, רוטנת ומקרבת את פיה לידי שאוחזת בידה ונושכת את ידה ואת ידי גם יחד... או שכשהיא הולכת איתי ברחוב או בבית ואני לפניה בקצת היא פתאום עוצרת , רוטנת בבכי עצבני מותחת את ידיה קדימה ומקמתצת אותן בחוזקה (כאילו בעצבים)- וזה קורה אפילו בזמן משחק עם עצמה כשמשהו לא מסתדר לה.. * מה עושים?? האם זה לגיטימי? ולמה זה קורה?? תודה מראש,

 

[דיגידוג]

מק../images/Emo78.gif...

איתכם הסליחה..

 

[אלדורית]

לפי הסדר (אבל מהסוף)

קודם כל, חפשי במאמרים שאלות על ילדים בגיל שנתיים. חוץ מזה התשובות שלי: 1. זה קורה כי כי האישיות שלה מתחילה להתגבש, כי יש לה רצונות חזקים, וכי לא תמיד היא מצליחה במה שהיא רוצה. 2. זה לגיטימי: היא בת שנתיים כמעט ולא לחינם הגיל הזה מכונה "גיל שנתיים האיום" (TERRIBLE TWO). זה ממש לפי הספר. התקפי זעם מאוד אופייניים לגיל הזה, בגלל הפער שבין הרצון ליכולת ובגלל שעדיין לא עולה על דעתם שיש משהו שהם יכולים לרצות אבל לא לקבל. כינוי לתובנה המעציבה הזאת הוא "סופרמן מתפכח" (אאל"ט, משהו כזה בכל אופן: פתאום הם כבר לא סופרמן כל-יכול שכל רצונותיו מתמלאים מיד, כפי שהם היו בינקותם--אז זה היה פשוט יחסית כי הרצונות היו די בסיסיים: לאכול, לישון, מגע, תשומת לב--אבל עכשיו הרצונות מורכבים יותר ולא תמיד מתאפשרים). 3. מה עושים? קודם כל נרגעים: זאת לא היא, זה הגיל. זה לא שאת מגדלת מפלצת תובענית ועצבנית במיוחד, אלא את מגדלת ילדה ממש נורמלית ובריאה בנפשה (דווקא זה שהיא עוברת את השלב הזה מראה שהיא ילדה אופטימית שחושבת שהיא תקבל מה שהיא רוצה: אני לא אשת מקצוע, אבל שוב, אאל"ט, פעוטות שהוזנחו בינקותם וצרכיהם לא סופקו יהיו מיואשים ולא יגלו את התובענות שאופיינית לפעוטות נורמליים). אחרי שנרגעים, מתייחסים לכל הענין באופן ענייני. בעיקר שמים דגש על עצמאות: נוהגים בטקט עם הגשת עזרה (הבת שלי, בת שנתיים, מתרגזת מאוד אם מציעים לה עזרה לפני שהיא מבקשת), ומאפשרים לה ליזום. מה שאפשר להרשות, מרשים. מה שאי אפשר להרשות (לא רק כי זה מסוכן אלא גם כי לא מקובל חברתית, או כי את מאוד עייפה וכו') לא מרשים. את התקפי הזעם עוברים בעדינות. לא מרשים לה להרביץ לעצמה ולאחרים (אומרים משהו בסגנון: אצלנו לא מרביצים, ואז לא מאפשרים, פיזית, את ההכאה; אם היא מכה את עצמה, מחזיקים אותה בעדינות; אם היא מכה אחרים, מרחיקים אותה). בכל מקרה עדיף לעקוף ויכוחים, ולהשתמש בהסחת דעת בכל מקום שבו רצונותיכן מתנגשים (היא רוצה לפנות שמאלה ואת רוצה להמשיך ישר: במקום להתווכח נסי לעניין אותה במשהו שנמצא בכיוון שלך, למשל, או ספרי לה סיפור על מה שתראו אם תלכו ישר, או אפילו סיפור על משהו שלא שייך--העיקר לא להכנס ל"פינה"). אם את אומרת "לא" עמדי מאחורי המילה, אבל השתדלי להשתמש בה במינון נמוך ככל שאת יכולה. קחי נשימה עמוקה--זה גיל לא פשוט, אבל זה מאוד מהנה לראות איך התינוקת החמודה שלך הופכת לאישיות עצמאית עם רצון משלה!

 

[sweetonit]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gifנכון נכון ונכון../images/Emo67.gif

 

[טאשקה]

זה מזכיר לי... כש הייתי בכיתה ט'

עשיתי בייביסיטר לתינוק בן רבע לשנתיים. הייתי צריכה לקחת אותו מהגן ב16:00 ולהיות איתו עד 18:00 כשאמו חזרה מעבודה. אז חשבתי שהילד פשוט עקשן בצורה בלתי רגילה ולא מחונך. הוא לא רצה לשבת בעגלה, אלא לדחוף אותה בעצמו ותמיד בכיוון ההפוך ממה שאני רציתי ללכת. אז הייתי מראש מסובבת את העגלה לכיוון ההפוך ואז הוא, כמובן, היה מסתובב והולך לכיוון הרצוי