עניין של כבוד

[idv]

עניין של כבוד

כמעט כל ההודעות פה שנגעו לענייני שימוש באומנויות הלחימה ברחוב כתגובה להקנטה/העלבה/אי מתן כבוד דיברו על הבלגה/קור ואורך רוח שהאדם אמור לקבל מהלימוד של אומנויות הלחימה. אבל ממה שאני מכיר ויודע הכבודה במזרח הרחוק (לפחות בימים קדומים יותר) היה עניין חשוב מאד שבגללו נערכו קרבות ואנישם מתו, לדוגמא הסיפור שהובא כאן על סמוראי שאמן טקס תה נגע בחרבו בטעות והוא (הסמוראי) הזמינו לדו-קרב. אולי אני טועה בעניין הכבוד אבל אם לא אודה למי שיוכל להסביר לי את הסתירה הזו.

 

[idv]

יש פה

איזה שד במקלדת שלי כבודה=כבוד אנישם=אנשים

 

[amir_aikido]

הבדל של תקופה ותרבות

ההסבר שעולה לי לראש הוא שהתקופה השתנתה ואיתה גם התפיסה של אמנויות הלחימה לגבי ערך החיים. ביפן העתיקה (והבנתי שגם בסין) ביב ערך נמוך יחסית לחיים וערך גבוה בהרבה לכבוד, כפי שהם הבינו את המילה ולא במובן שאנו תופסים אותה היום. חלק מאותו הכבוד הוא להראות שאתה לא פוחד, ובעיקר לא פוחד מהמוות. באופן מובן, היו שפירשו זאת בצורה מוקצנת. אשמח לקרוא עוד בכיוון זה. אמיר

 

[סלבו לוי]

אני רואה זת בצוה שונה טיפה

אם נעמיד את הכבוד של אז אל מול הכבוד של היום, אז חלק גדול מהעניין לא רק בערך החיים שעלה, אלא בעיקר באצילות ובכבוד שהיו נהוגים אז. בעבר, הכבוד היה משהו יותר מוחשי ויותר ברור, גינוני הנימוס היו יותר מוחצנים, והערכה ההדדית אחד לשני (או אחד למעמד של השני) היו יותר בולטים. היום, אם מישהו מקלל את חברו ברחוב, אז רוב הסיכויים שתתפתח קטטה, או שתישלף סכין, למרות שעד לאותו רגע היה מעיין סוג של כבוד בין הניצים - כבוד שקיים כל עוד לא התעמתנו, אך ברגע שהתעמתנו - מכאן "הכל מחוק" (אני קורא לזה "כבוד בין עבריינים"). בימים של אז, ההערכה היתה הדדית, ואם פגעת בכבודו של מישהו, אז הוא יזמין אותך לדו קרב, ותפתרו את הסיכסוך בדרך אצילית-משהו, ולא בדרך ברברית. גם במהלך הדו קרב, עדיין נשמר הכבוד ולמרות שחיים של צד אחד מונח כאן על הכף, עדיין לא היתה "ירידה לרמה". נקודה נוספת - אז אם מישהו היה פוגע בך, אז אתה ורק אתה היית צריך לפתור את העניין, ולא לקרוא לכל השכונה...

 

[גינגי חאן]

קצת רצינות

נראה לי שיחד עם הפרספקטיבה הרומנטית על אז ועכשיו מעורב בשרשור גם אי דיוק שמפריע לראות את הנושא האמיתי והחי. הנושא החי הוא לא ניתוח היסטורי כזה או אחר או פרשנות רומנטית של העבר אלא שאלה אתית מההווה. מה מקום ה"כבוד" והחמלה כרגע אצלי. כמו שאמר דוד של ספיידרמן: "עם כוח רב באה אחריות רבה"

 

[idv]

האמת היא

שדווקא כן התכוונתי לניתוח הסטורי אבל לא אכפת לי לשנות את הנושא. מה דעתך בעניין השאלה האתית שהעלת?

 

[orii]

אז מה מקום ה"כבוד" והחמלה אצלך?

 

[גינגי חאן]

עדיין מוקדם מדי

אני מרגיש שעדיין מוקדם מדי לדבר על כך למרות שאולי דיירי הפורום העלומים מוכנים מזמן לפרספקטיבה שלי.

 

[orii]

לא הבנתי מה מוקדם?

בלי קשר לרמה שלך לרמה של דירי הפורום, כל אחד יכול לנסות לענות על השאלה.

 

[גינגי חאן]

אז אנסה ותאמר לי אתה ברצינות

אם זה מובן איך שהוא: כבוד הוא מוסד רגשי אינפנטילי תלוי תרבות ולכן תלוי קונוונציות וזמן. חמלה היא רגש שביסודו מונח הדבר החשוב ללוחם - רגישות ופתיחות לתחושות הזולת ולסביבה. ברצונו יתנהג לפי ידיעה זו וברצונו יתעלם אבל תמיד ירגיש. לוחם מרגיש ומקבל את הסביבה והאחר כמות שהם הדבר היחיד שמשתנה זה הבסיס המנטלי שלו.

 

[orii]

אז אני אומר לך:"ברצינות" יופי

מסכים. אולי הייתי מנסח זאת במילים אחרות אבל אם הבנתי נכון זה גם מה שאני חושב. וקצת במילים שלי: רגישות היא המפתח. כדי להיות רגיש לסביבה אתה צריך להשקיט את עצמך. זה עיקר לימודי כמו שאני תופס אותם. לפעול ללא קשר לסביבה זו טיפשות. "חמלה" נתפסת בעיניגם לתגובה מסוימת למה שקולטים לא רק לעצם הרגישות.

 

[גינגי חאן]

חמלה אצל אומני לחימה, ברצינות

אם המסד המכונן של החמלה הוא רגישות לזולת, ורגישות זו היא גם תנאי הכרחי למיומנות לחימה סבירה, אז חמלה זו הבחירה של האמיצים. בשיטות רבות שהמסד המכונן בהן הוא קונפליקט בלתי פתור שביסודו פחד, בונה עצמו לוחם כאי מבודד מהסביבה. הבידוד נעשה על ידי הפעלת כל מנגנוני ההגנה: פחד, אגרסיביות, ציניות. לוחם, שנבנה גם כאדם, מרשה לעצמו להחלש בגלל האהבה שהוא רוחש ליקרים לו. הגנה עצמית "טוטאלית" ברמת ההישרדות (ואין הכוונה כאן לשיטת הלחימה המכובדת) באה על חשבון אובדן יכולות אנושיות רבות. חמלה, רגישות והתחשבות באחר הופכים אותנו לחלשים ולכן הם מתאימים רק לאלו שמלכתחילה הם חזקים הרבה יותר.

 

[דוד כפרי]

../images/Emo45.gif../images/Emo70.gif

 

[orii]

אני מורשם

גם ליצן גם רופא גם משורר עם נפש של אמא תרזה והכל בגינגי אחד!!!!!!!11111 נסו ותהנו, היום במחיר מבצע.

 

[orii]

הכלי והמטרה

מסכים עם אמיר לגבי זה שהתרבות אז והיום שונות. אומנות הלחימה אמורה לאפשר לך שליטה עצמית ועוצמה. ההפעלה של הכוחות שלך כבר תלויה במטרה. למשל, בסיפור על מוכר התה והסמוראי היה ברור שיש סיבה להפעיל כח. למעשה אם אשים את הסיטואציה בספר "שוגון" אז הסמוראי לא היה מזמין אותו לדו קרב אלא מיד מחסל אותו. מוכר תה לא אמור לשאת חרב או לדעת להשמש בה וזו בכלל פחיתות כבוד עבורו להזמין אותו להתמודדות. אתה אמור לנתח את המצב לבחור את הדרך שנראת לך נכונה תוך שקילת האפשרויות והתוצאות האפשריות.