עניין של באלאנס
שמתם לב פעם לתשובות החוזרות, המוכרות, של חסידי הניטראליות-כדרך-חיים למיניהם? "העולם מאזן את עצמו"; "לכל דבר יש גורם נגדי"; וכך הלאה בוריאציות שונות. ניקח לדוגמא את תחום האקולוגיה. הדעה המוכרת לכולנו כדעתם של ה"ירוקים", היא לפעול כנגד הדברים הנוגדים את תפיסת עולמם האקולוגית. לגיטימי; אבל לחסידי הניטראליות שבתוכם, תהיה בעיה: אם העולם מאזן את עצמו (והאיזון הוא מאבני היסוד של האקולוגיה), ההתערבות הזו היא מיותרת ואף מזיקה. יגידו הירוקים שיש מקרים שבהם האיזון הופר כל כך שחובה להתערב; חלק אף יגידו שהאדם אינו חלק מהאיזון האקולוגי. אבל תשובות לא יספקו את מי שמאמין באיזון, בניטראליות כפילוסופיית חיים: בשבילו המושג "מחוץ למערכת" אינו קיים; הקשר בין הדברים הוא מלא ועמוק. נראה, לכאורה, שניגזר על אדם כזה להיות חסר דעה - או לחילופין, לשמור את דעתו לעצמו ולעולם לא לפעול ע"פ עקרונותיו. האומנם? דוגמא נוספת. חסידי הניטראליות והאיזון (ובמקרה זה, הקפיטליזם הטהור) ילחמו מלחמת חורמה נגד תקנות עסקיות מגבילות כמו חוק המונופול, או חוק שכר מינימום; זוהי הפרה של האיזון, הם יאמרו. תגובות השוק מבטלות זו את זו, אין צורך בהתערבות ממשלתית. חסידי מדינת הרווחה יתפלצו; יש דברים המצדיקים את הפרת האיזון, הם יאמרו. יש ערכים חשובים יותר. אך המאחד בין שתי הדעות הוא שאין מחלוקת על העובדה שמדובר בהפרת האיזון. ושוב: האמנם? כמישהו שמאמין בתיאוריית הניטראליות בצורה כמעט מוחלטת, הפריע לי התפיסה שניטראלי=להימנע מלפעול ע"פ עקרונות; ותשובות כמו "יש מקרים חריגים" הן לדעתי לא יותר מהתחמקות. אז מה התשובה? פשוטה מאוד, לדעתי. אין חריגים. העולם מאזן את עצמו, תמיד; אין "לפעול למרות האיזון". אז בכל זאת, מתי צריך להתערב, מתי לפעול לפי העקרונות, ולא להשאיר את העולם לזרום בלעדינו? כשאנחנו הגורם המאזן. כשההתערבות שלנו היא השינוי הקטן במרקם ההתרחשויות של היקום שיחזיר אותו לאיזון, ולא לחילופין יוציא אותו, ויכריח גורם מאזן אחר להיכנס לפעולה. איך לדעת? אינטואיציה; לכל אחד מה שקרוב באמת לליבו. או במילים אחרות: ייקוש. סתם מחשבות שעלו לי בראש. תרגישו חופשי להגיב, אם תרצו
שמתם לב פעם לתשובות החוזרות, המוכרות, של חסידי הניטראליות-כדרך-חיים למיניהם? "העולם מאזן את עצמו"; "לכל דבר יש גורם נגדי"; וכך הלאה בוריאציות שונות. ניקח לדוגמא את תחום האקולוגיה. הדעה המוכרת לכולנו כדעתם של ה"ירוקים", היא לפעול כנגד הדברים הנוגדים את תפיסת עולמם האקולוגית. לגיטימי; אבל לחסידי הניטראליות שבתוכם, תהיה בעיה: אם העולם מאזן את עצמו (והאיזון הוא מאבני היסוד של האקולוגיה), ההתערבות הזו היא מיותרת ואף מזיקה. יגידו הירוקים שיש מקרים שבהם האיזון הופר כל כך שחובה להתערב; חלק אף יגידו שהאדם אינו חלק מהאיזון האקולוגי. אבל תשובות לא יספקו את מי שמאמין באיזון, בניטראליות כפילוסופיית חיים: בשבילו המושג "מחוץ למערכת" אינו קיים; הקשר בין הדברים הוא מלא ועמוק. נראה, לכאורה, שניגזר על אדם כזה להיות חסר דעה - או לחילופין, לשמור את דעתו לעצמו ולעולם לא לפעול ע"פ עקרונותיו. האומנם? דוגמא נוספת. חסידי הניטראליות והאיזון (ובמקרה זה, הקפיטליזם הטהור) ילחמו מלחמת חורמה נגד תקנות עסקיות מגבילות כמו חוק המונופול, או חוק שכר מינימום; זוהי הפרה של האיזון, הם יאמרו. תגובות השוק מבטלות זו את זו, אין צורך בהתערבות ממשלתית. חסידי מדינת הרווחה יתפלצו; יש דברים המצדיקים את הפרת האיזון, הם יאמרו. יש ערכים חשובים יותר. אך המאחד בין שתי הדעות הוא שאין מחלוקת על העובדה שמדובר בהפרת האיזון. ושוב: האמנם? כמישהו שמאמין בתיאוריית הניטראליות בצורה כמעט מוחלטת, הפריע לי התפיסה שניטראלי=להימנע מלפעול ע"פ עקרונות; ותשובות כמו "יש מקרים חריגים" הן לדעתי לא יותר מהתחמקות. אז מה התשובה? פשוטה מאוד, לדעתי. אין חריגים. העולם מאזן את עצמו, תמיד; אין "לפעול למרות האיזון". אז בכל זאת, מתי צריך להתערב, מתי לפעול לפי העקרונות, ולא להשאיר את העולם לזרום בלעדינו? כשאנחנו הגורם המאזן. כשההתערבות שלנו היא השינוי הקטן במרקם ההתרחשויות של היקום שיחזיר אותו לאיזון, ולא לחילופין יוציא אותו, ויכריח גורם מאזן אחר להיכנס לפעולה. איך לדעת? אינטואיציה; לכל אחד מה שקרוב באמת לליבו. או במילים אחרות: ייקוש. סתם מחשבות שעלו לי בראש. תרגישו חופשי להגיב, אם תרצו
