עם יד על הלב

[פסיפלורה27]

עם יד על הלב

אחרי הרבה קריאה וכתיבה כאן בפורום הזה הגעתי לאיזו שהי השלמה ומספר תובנות עם עצמי.
רוב הריבים שהיו לי עם חמותי התרחשו בגלל שלא שמנו לה גבולות.
(היא ניסתה להשתלט הרבה פעמים, אני החזקתי ומחזיקה בצורך חזק בשליטה על החיים שלי -
לא רואה בזה משהו רע כמו שאני לא אנסה להשתלט על חיים של אחרים אבל מבינה אם שמים אותי במקום)
(אני ציפיתי מבעלי שיעשה את זה כי זו אמא שלו והריב נוגע לשנינו,
בעלי ציפה ממני כי הריב התפוצץ ביני לבינה למרות שהיו הרבה שיחות סביב הרבה נושאים שונים שנכללו בריבים ובעלי ידע על הכל לפני שזה קרה, פשוט העדיף לא להיכנס לזה, מבינה אותו.)
היו הרבה ריבים שקרו בגלל שהתאכזבתי מחמותי שהיוותה עבורי דמות אם במקום שהיה חסר לי נוכחות של אמא.
בזמן הזה חמותי דאגה לגרום לי להרגיש כמו בתה שלה, מה שהחריף את האכזבה.
אני בטוחה שמצדה אין אהבה שיכולה להשתוות לאהבת בת ביולוגית אבל מבינה למה היא ניסתה מלכתחילה לתת לי את ההרגשה הזו.

היום אני הרבה יותר חזקה ואסרטיבית, יודעת מה אני רוצה, עם או בלי עזרה מבעלי למרות שלדעתי הבן צריך להעמיד את אמא שלו במקום (במקרים שבהם הוא מעורב) ולא הכלה אבל מוכנה לעשות את זה גם.
אז עם יד על הלב,.... מה הגורמים לריבים ביניכם.ן ואיך לדעתכם ניתן להתמודד כדי למנוע ?

 

[mykal]

עם יד על הלב,

לא חושבת שיש סיבה אחת מוגדרת שבגללה,
חמות וכלה רבים.
המציאות מורכבת, והדינמיות הבינאישית משחקת תפקיד.
והציפיות משני הצדדים לא בהכרח מתממשות, ואולי גם בלתי אפשרי לממש,
בגלל תפיסות עולם, ועוצמת רגשות שונה.

אם מישהו היה אומר לי שאחרי עשר שנות נישואין,
יקרה לי מה שקרה, ואז אעמוד 'במערכה' לבד,
ואברא לעצמי מציאות בלתי נוחה ונעימה. שאין לה מזור. (כבר לא מחפשת,
ולהפך ככל שחולף זמן, אני כועסת עליה יותר ויותר).
לא הייתי מאמינה. ועובדה--ככה זה.

אני מזמן ויתרתי על 'עזרת' בעלי או שותפותו בענין,
רובם לא באמת מסוגלים, ובדיעבד, אולי טוב שכך.(כי לא ניתן לצפות שבן יחנך הורים).

ואני הייתי מתרגמת את השאלה שלך לצורה אחרת--
האם ניתן לשנות ולהיות בתור חמות אחרת--ועל זה אני חותמת בשתי ידי,
הרבה אהבה לכל מה שעושה כלתך, גם אם לך נראה פחות נכון. אתן לא יכולות ולא צריכות
לחשוב זהה.,
לא לחשוב שאת יודעת יותר מותר לה להתנסות וללמוד לבד.
לא לערב את הבן אם משהו פחות נראה לך תתמודדי מול הענין ולא מול הפרסונה.
להיות חכמה ורגישה

אני מרגישה שהצלחתי, מתוך מחשבה שלא אותר על בני אני מקרבת את כלותי.
לא נעלבת, לא נדחפת, והתוצאה מעולה.
אני המבוגר האחראי, ולוקחת זאת ממני ולא מצפה מהן, עובדה שהן מתיצבות הרבה יותר ממה שציפיתי.
איזה כיף.

 

[טליה 70]

ואני אוסיף ואומר

איזוהי החמות החכמה שתבין למן ההתחלה להרפות מן הבן ולהבין שעל יד הלגיטימציה שהיא נותנת לכלה לקבל את הבן בהשלמה מלאה שזו דרכו של עולם (כך עשיתי אני ואמרתי לה זאת באופן מפורש) ולא להרגיש שלקחו לי שתו לי וכן לקחת צעד אחורה ולא להתערב בשום דרך אלא אם כן שואלים לדעתך. במקרה שלי הדרך שבחרתי רק הועילה לקשר ביני לבין כלתי. היא לא הרגישה מעולם שהיא מאוימת על ידי וברוב הפעמים אף שיתפה אותי במריבות שהתגלעו בינה לבן בני ולמדה שאני מגיבה עיניינית ומכבדת את עמדותי. כמו כן משתפת ומתייעצת בעניין הילדים ומעריכה את דעתי. האמון בינינו גדול וזאת אך ורק מפני שהיא נוכחה לדעת שאמרתי דברים לא מן השפה לחוץ אלא בכוונה לנהוג לפיהם. איך אמרת מייקל איזה כייף? אכן כייף!

 

[B l u e D e v i l]

כתבת להרפות מהבן

אני חושבת שזה משהו שצריך לעשות עוד הרבה לפני שהבן מתחתן.
בחברה החילונית אנחנו לא מתחתנים בגיל 18 על פי רב. לכן אנחנו מדברים על גבר שכבר בשל ומסוגל לדאוג לעצמו. ויחד עם זאת יש לא מעט אמהות שלא רק שלא מרפות אלא מתנהגות לבנן כאלו היה בן 10. צריכות לדבר איתו 3 פעמים ביום ולשמוע איפה הוא, מה הוא אכל, אם כבסו לו את התחתונים באבקה אנטיבקטריאלית, ואם קרצפו כל סנטימטר בבית שהוא ישן בו כדי שחלילה האלרגיה לאבק שאין לו לא תתפרץ.
אלו אימהות שמראש כנראה יורגשו באופן שלילי גם לאחר שבנן יהיה בזוגיות.
אמא שמסוגלת לשחרר את בנה הבוגר ולתת לו לדאוג לעצמו, רק תהיה מרוצה מכך שמישהי שהצטרפה לחיו מקלה עליו את ההתמודדות לבד.

 

[שיר לי שני]

לא רבה איתה

אבל אני חושבת שהסיבה העיקרית לחוסר ההסכמה בינינו ולקושי בינינו, היא כפולה:
1. היא אדם חסר גבולות באופן קיצוני. היא תעשה מה שהיא רוצה, והיא תמתח את החבל, עד שמישהו יעיר לה, ואז תעלב. גם אם היא יודעת איפה הגבול, זה מה שהיא תעשה. בהתנהגות הזו, מבחינתי, היא משדרת חוסר נכונות לקחת אחריות על עצמה - כי היא נעלבת כשמציבים לה גבול ולא אומרת: אוקי, עברתי את הגבול. אני מאד מתקשה להתמודד עם מבוגרים שלא לוקחים אחריות על חייהם.
2. היא קורבן נצחי. גם אם היא תעבור באדום, ותדרוס הולך רגל שעבר ברמזור ירוק, היא עדיין תהיה הקורבן של הסיטואציה בעיני עצמה. גם זו נקודת חולשה שלי, שאני מתקשה להתמודד עם אנשים שבוחרים בקורבנות כאורח חיים.

אני חושבת שאפשר להגדיר את זה בגדול, בתור הבדל ענק בהשקפות עולם, וקושי שלי להתמודד עם ההפכים שלי בדברים הללו.

 

[עלה לא נידף]

עם יד על הלב, זו לא שבלונה

פעם "רבים" בגללי, פעם בגללו, פעם בגלל ההורים שלו,

יש הרבה סיבות הן פחות חשובות. חשוב איך מתווכחים, מה יוצא מהעימות ואיך ממשיכים הלאה.

בפעם האחרונה שהרמתי קצת את הקול, זה כי חשבתי שבעלי לא עמד על שלו (חמותי העירה הערה אופיינית לה, והוא בחר לאמץ אותה ולחזור עליה בפני במקום לשים אותה במקום ולהגיד לה את מגזימה). אני בכלל לא בפורום הזה בגלל החמים שלי, הם לא משהו שמשפיע על חיי המשפחה או הזוגיות שלנו, לפעמים זה משהו שמשיגים בשיחות, לפעמים זה משהו שמושג באמצעות בן הזוג (כמו במקרה שלנו ספציפית, בעלי מההתחלה הבהיר שהוא לצידי בכל דבר) לפעמים זה משהו שאת צריכה להשיג באופן עצמאי בלי או עם שיתוף פעולה מהחמים.

לפעמים הם מרגיזים, לפעמים אנחנו מרגיזים, אי אפשר למנוע שום דבר, אפשר רק ללמוד להתמודד כראוי.
גם אני מבינה את בעלך, ויכוח זה לא נעים, אבל אנשים בוגרים עושים דברים גם אם לא נעים.