elephant elephant
New member
על תפוזים וניצוצות
סטנלי קובריק - כמעט ביוגרפיה מקוצרת בהחלט
הניצוץ ("לא זכיתי באור מן ההפקר") 'גאון' הוא תואר המחולק בקלות יתר במקומותינו. כל שני וחמישי אנו מתבשרים על הולדתו של אחד כזה. ואין כמו מדיה מהירה ושטחית, דוגמת הפורומים ברשת האינטרנט, כדי להעצים את התחושה שכל קפצון מהלך מקבל תשומת לב של תותח על. אבל סטנלי קובריק, מחשובי בימאי הקולנוע של המאה ה-20, ראוי גם ראוי לשם התואר הזה. אכן, כמאמר השיר העברי הידוע - לא מן ההפקר זכה קובריק לתהילת העולם שלו.
זו ילדותי השניה (" מי גאון של אמא"?) כמו כל גאון לעתיד שמכבד את עצמו, נולד קובריק בניו יורק, בברונקס (1928). בנו של רופא, שבחר לפנות לטיפול ברגש (ובעיקר ברגשות האפלים החבויים בנפש האדם), ולא להמשיך בדרכי אביו לטיפול בגוף. כבר בתיכון קנה לו שם כצלם (סטילס), עת פירסם מגוון מצילומיו במגזינים שונים. לאחר סיום תיכוניו לא התקבל לקולג' בשל ציוניו הנמוכים (יש תקווה לכולנו...), ופנה לתחום ששינה את חייו. קובריק פנה לקולנוע, והחל לצלם את סרטיו הראשונים, תחילה סרטי פשע קצרים, שלא משכו תשומת לב רבה, ואח"כ את סרטו החשוב הראשון The Killing -ומשם המשיך בדרך בה צעד עד יום מותו (1999)... כרגיל כמעט, חטאה האקדמיה האמריקאית לקולנוע, והעניקה לו רק אוסקר בודד ויחיד (וגם הוא על פעלולים בסרט 2001 אודיסיאה בחלל), אבל אין ספק, יש לאיש כמה וכמה סרטי מופת, שהם יותר מראויים לתואר.
כך ניצחתי במלחמה ("מלחמה היא הדבר הנלעג ביותר, אם רק חושבים על זה. אבל למי יש זמן לחשוב במלחמה?"...) מגוון הסגנונות שעסק בהם קובריק הוא גדול במיוחד. כך מתאר זאת האתר הרשמי שלו: Despite his relatively small output, probably no other director made great films in so many different genres, from science fiction (2001: A Space Odyssey) to war films (Full Metal Jacket), historical drama (Barry Lyndon) to comedy (Dr. Strangelove), horror (The Shining) to psychosexual drama (Eyes Wide Shut. אבל דומה שדבר אחד מוביל את סטנלי חביבנו מסרט לסרט - גם אם מדובר בסרט מלחמה גדול מהחיים וגם אם הוא עוסק רק במערכת יחסים זוגית מעוותת או אף בפסיכופט בודד - הבנת נפש האדם... ובמלחמה הזאת, על הבנת נפש האדם, תוך תיאור פלסטי ומדויק שלה עד אימה - אין ספק, במלחמה הזאת סטנלי קובריק ניצח. שלושה סרטים שחייבים לראות - כולם, כמתחייב מהפורום שבו נכתבים הדברים, משנות ה-60 (אני מתעלם מהסרט 'לוליטה', שמזמן נמאס עלי...):
ספרטקוס (1960) סיפורו של עבד - גלדיאטור ברומא העתיקה, העולה לגדולה ומניף את נס המרד בשלטון. הסרט משלב משחק משובח של כמה מגדולי השחקנים (קירק דאגלאס, לורנס אוליבייה, ג'ין סימונס, טוני קרטיס ואחרים), ונזכר בעיקר בזכות סצינות הקרב המרהיבות שלו. נשמע לכם מוכר, אה? כנראה שראיתם את גלדיאטור עם ראסל קרואו. לא שהגלדיאטור סרט רע, אבל ספרטקוס עולה עליו. צפו ותווכחו. צחוק הגורל, קובריק לא היה אמור כלל לביים את הסרט הזה. כוכב הסרט - קירק דאגלאס, החליט כעבור שבוע של צילומים, שאינו מרוצה מהבמאי הראשון (Anthony Mann )... קובריק מצידו גמל לו בכך שהביא טונות של כשרון, אינספור צילומי סצינות פעולה גדושות פעלולים ומבויימים בתזמור משובח (קובריק ידוע בפרפקציוניזם שלו, ובנטייתו בשל כך לצלם כל סצינה מספר רב של פעמים בזוויות שונות). בנוסף, הקפיד קובריק על העצמת הדרמה, תוף שימוש בפסקול גרנדיוזי הנלווה לכל קטעי הפעולה בסרט. וכמו שהמורה יונה (המורה שלי ביסודי) היתה אומרת:
"ילדים, מה אנו למדים מכאן?" - אנו למדים שאין מחיר לחופש, ושהשאיפה אליו טבועה בכל אדם. אכן, אין מחיר...
Dr. Strangelove - או איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה (1964) השם הכי מצחיק (וארוך) לסרט, והקומדיה השחורה של כל הזמנים. אם עשירית ממה שמוצג בסרט נכון, וגורלינו מופקד בידי חבורת גנרלים פסיכוטיים, הנשלטים בידי רצונם העז לעולם פוסט אפוקליפסה גרעינית ומתומרנים ע"י פרופסור מטורף, דמוי סטיבן הוקינג על כיסא גלגלים ועודף של סמי הזיה, הרי שכולנו בצרה צרורה. פיטר סלרס בתפקיד משולש, נותן את סרט חייו. הסרט מצחיק ומעורר אימה גם יחד. גם אחרי למעלה מ-20 צפיות, טרם נמאס עליי. פריט חובה בכל רשימת צפיה בסיסית.
ומה אנו למדים מכאן? שהאדם הוא יצור מסוכן. אבל רק הוא יכול להציל את עצמו מידי עצמו. (קחו את המשפט הזה, שימו אותו בכריכה תבעונית על מדף בסטימצקי תחת השם "באדולינה" או "האלכימאי" ותעשו מיליונים מפסיכולוגיה בגרוש) 
2001 - אודיסיאה בחלל (1968) קובריק קופץ לו אחורה וקדימה בזמן, כדי לייצר את סרט המדע בידיוני האולטימטיבי של כל הזמנים. יבוא יום ושפילברג יצור את "מפגשים מהסוג השלישי", רק כדי להוכיח כמה המשפט הזה נכון... לא אגלה לכם מילה מקורות הסרט (אני לא מדבר באופו עקרוני עם מי שלא צפה בו... סתאאאאאם, פשוט אין לי כבר כח)
ומה אנו למדים מכאן? שכאשר אדם עייף, רמת כתיבתו יורדת פלאים... ולא נלאה אתכם ברשימת סרטיו המופלאים של קובריק בשנות ה-50 (ההרג ושבילי התהילה), או יצירותיו לדורות משנות ה-70 ומאוחר יותר- "התפוז המכני", "בארי לינדון", "הניצוץ" (ג'ק ניקולסון לא יראה לעולם נורמלי או שפוי, לאחר הסרט הזה) ו-"מטאל ג'אקט" (הסצנה שב נרצח הסמל בידי הטירון - היא התפוצצות רגשות נדירה, שאין שניה לה בקולנוע).
מה אנו למדים מכאן? שהגיע הזמן לסיים, לרוץ לבלוקבאסטר ולהעביר לילה מתחת לסדינים מול קובריק. הנאה מובטחת.
סטנלי קובריק - כמעט ביוגרפיה מקוצרת בהחלט
