יו!!זה כמו פאנפיק!!המשך../images/Emo26.gif ../images/Emo190.gif
~המשך מהסבר הדיסק הראשון~ בדיסק השני,פייר הבין שהוא פשוט לא הולך לקבל שום דבר,ועל שם זה נקרא הדיסק-Still Not Getting Any..., ולכן הוא התחיל לעבור לשלב,שאחרי התחנונים-ההתבכינויות. אחרי שהוא הבין שהיא לא תחזור,הגיע למסקנה פייר,שהגיע הזמן לשאול,להתבכיין ולהוציא הכל החוצה. ההתחלה,מתחילה בשיר Shut Up!,שיר מקפיץ,המשך קצת לאלבום הקודם,אך בכל זאת בוגר יותר,ומבין יותר,שהוא מבין שכבר לא צריך להיות לו אכפת מהאקסית ופשוט אומר לה לסתום,ללכת,הוא כבר לא רוצה אותה. אח"כ,אחרי הפוזה שהוא דופק,מכירה החלק האימואי שמתפרץ מתוכו כמו מים שהרגע פרצו ושברו את הרכס-השיר שאט אפ.הוא מתחיל להסביר,ולהוציא את לבו,כמה הוא מרגיש חרא,כמה הוא רוצה להיות מישהו אחר,כמה הוא מרגיש דחוי מפאת אותה אקסית ומסרב להבין,ואף אומר זאת,כי כולנו חווים זאת בצורה זו או אחרת מתישהוא. בשיר השלישי במספר בדיסק השני, Perfect World,פייר אומר,שבעצם בעולם מושלם-כל זה לא היה קורה!והוא פשט לא מבין,איך עליו זה השפיע כל כך הרבה,ועל האקסית,בכלל לא הזיז לה.פה פייר ממשיך את שלב ההתבכיינות בצורה קצת יותר אגרסיבית,המתארת את אילו 'זה' ככה וככה לא היה קורה!וזה החלק של ההכחשה. בשיר הרביעי במספר,Thank You,האגרסיביות האימואית המתבכיינת והמכחישה מוציאה זאת שוב,ואומרת,בצורה של האשמה,'תודה לך!שהראית לי שהחברים הקרובים ביותר אפילו לא ניתן לסמוך עליהם!'.פה הוא בשלב האשמה,ו'תודה' שהיא בעצם תחה את עיניו סופסופ. השיר החמישי במספר,Me Against The World,הצד הכועס מוציא את התסכול שנובע ממנו,תופעה פסיכולוגית ידועה. פה הוא בעצם אומר,שוב בהאשמה ואגרסיביות מתמשכת,אני לא צריך אתכם,אתם רק נגדי,אתם רק אומרים כמה אני רע,זה עכשיו אני נגד העולם!.וזוהי תופעה פסיכולוגית שכיחה,הנובעת מתסכול[תסכול=אי הגשמה של רצון עז]. השיר החמישי,קרייזי,מוביל את פייר למידות חשיבה גבוהות יותר,הוא הוציא את כל התסכול שלו החוצה,ועכשיו יש מקום קצת למשמעות להיכנס.פייר המבולבל,מוציא את תמהונו בשיר זה,אשר נגרם לו לאחר השלבים שעבר,ואחרי תהייה גדולה,וניסיון של הבנה עמוקה והגשמה עצמית.זהו שלב חשוב של שאילת השאלות ב'מחקר' העצמי שלו. בשיר ה-7,Jump,לפייר נמאס מהכל,מכל העומס הזה של העולם,מכל המחשבות,ורוצה לרגע אחד-לקפוץ! לא לחשוב על כלום,להשתחרר קצת מהמחשבות.אשר שלב זה הוא שלב חשוב בהתפתחות,כיוון שפה פייר יכול להוציא ולשכוח את כל הכעס והתסכול שעבר,ולנסות להתחיל שוב,לרענן הכל!וזה מה שמתחיל להיות

השיר השמיני,Everytime,פייר נזכר בזמנים הטובים,מין שלווה כזו שלחן השיר מלווה אותה בנוסף,שהוא חוזר אל העבר,ומסתכל עליו,בצורה טובה יותר,שהוא היה רוצה לחזור,אבל יש פה סוג של הבנה,שזה לא יהיה,יש פה רק את ההשלמה המתחילה לנבוט את זרעיה. בשיר התשיעי במספר,Promise"פייר מוציא את האי-הבנה המועטת שנשארה לו,ומבטיח לאותה 'אקסית' שהוא לא ייתן לה ללכת,הוא לא ייתן לה לאבד הכל ביניהם,אבל הדבר היחיד שהיא הייתה צריכה לעשות,זה לבוא איתו,להגיע איתו להסכמה.אך, בשלב זה,המתקדם כראוי,הוא לא בא בטון של האשמה,או בטון רוגז.הוא בא בטון,של אולי בכל זאת, זה יכול להיות...אולי.. בשיר עשירי והמסתורי ביותר באלבום,One,אשר שמו גם מהדהד במוח,פייר מראה לאקסית שלו שהוא,הוא היה מהאנשים האלה שהיא פגעה בהם,הוא מהאנשים האלה ששוכחים,הם אנשים שם מאחורה,מאחורי הקלעים.. בשיר האחרון והמסכם,לשם שינוי הוא לא עסוק באקסית של פייר,אלא בדברים עמוקים יותר שקשורים לחיים. מוות,בשל סיבות לא מוצדקות,ובמקרה זה-תאונות דרכים. זהו אחד השירים המרגשים ביותר והעמוקים ביותר באלבום. בשלב זה,פייר כבר השלים עם הפרידה,והוא מרגיש בסדר,ומבין,שזה כנראה היה צריך להיות. בשיר האחרון,הוא כותב על מקרים עמוקים ונוגעים ללב. שיר זה הוא פתח,פתח טוב,וחדש,לאלבום השלישי הקרב ובא,אלבום עמוק,מבין,ואפשר להגיד-
מתוחכם יותר.