אז ככה...
מאז ומתמיד אהבתי מה שנקרא מחרוזות-קולר (את התכשיט). זה תמיד היה מגניב בעיניי ואהבתי את הלוּק. כשהייתי בתיכון קראנו להם צ'וקרים, וכל הזרוקים והפריקים הלכו איתם
 
בהקשר הבדסמי לא התלהבתי מזה בכלל. זה לא היה קו אדום, אבל מאוד לא התחברתי.
אבל דברים משתנים, כידוע.
הבנתי שהתחושה שלי בנושא השתנתה, כשיום אחד, בהקשר כלשהו, הוא אמר לי שהוא מעולם לא רצה לקלר אותי - ואני זוכרת שהיה לי קצת חבל. להפתעתי.
ואז יום אחד הוא אמר לי שמתישהו הוא יקלר אותי, ממקום של כבוד ושייכות - ופשוט קיבלתי צמרמורות של עונג וציפיה בכל הגוף. כמו התחושה הזאת לפני שעומדים למתוח גבול או לנסות משהו חדש - אתם בטח מבינים על מה אני מדברת...
הרגשתי שהוא ציין את נושא הכבוד והשייכות כדי להיות זהיר איתי, אולי לבחון את התגובה שלי, ולהבטיח לי שזה לא ממקום מקטין.
אבל הוא לא היה צריך - זה בדיוק מה שאני הרגשתי כלפי זה בשלב הזה, ונורא נורא רציתי בזה
ציפיתי בהתרגשות גם לחלק המעשי של זה - וגם לרגשי. המנטלי - מקיף את הכל.
 
זה גם החמיא לי, באופן מאוד משמעותי וייחודי - כי למרות שהוא רב ניסיון, הוא מעולם לא קילר אף-אחת לפניי. זה גבול שהוא מתח איתי, וזה משמעותי מאוד ומיוחד בעיניי. יותר משאוכל לומר במילים.
 
לגבי הפרקטיקה - יש לנו קולר פונקציונלי ויפה לסשנים (אפצ'י! אלרגית למילה אבל אין ברירה הפעם...), ויש לנו מחרוזת-קולר שבחרנו יחד והוא קנה לי.
כמי שאוהבת מחרוזות כאלה, יש לי לא מעט צ'וקרים שהם פשוט תכשיטים, וכיום הם מתחברים לי גם לחלק הבדסמי שבי.
יש אחד יפהפה שקניתי לי כשנתקלתי בו באיזה יריד, כי יש עליו סמל משמעותי לי אישית וגם לשנינו יחד. אז למרות שזה לא משהו שהוא בחר וענד לי- גם האחד הזה מרגיש אישי ומשמעותי ומתחבר לי לנושא בכלל ואליו בפרט

 
לעולם לא הייתי יכולה ללכת עם אותה מחרוזת ולא להסיר אותה. לישון עם זה זה בלתי אפשרי בשבילי (תחושת חנק), אבל מעבר לזה - בגלל שאני חובבת תכשיטים - יש לי המון והתחלופה גבוהה וצבעונית. לדרוש ממני לא להסיר אותה ולא להחליף אותה - יהיה לבטל חלק ממני, והוא לא יעשה זאת לעולם.
אבל גם מבלי שיבקש - תמיד תמיד יש עליי סמל שייכות כלשהו. אני חובבת צמידי רגל בהקשר הבדסמי, כי זה כמו השפחות של פעם ואין מתאים מזה בעיניי, ויש לי גם טבעת וצמיד. המגוון רחב, אז תמיד יש לי תכשיט שייכות לשאת עליי. גם כשאני ישנה