על קדושים מעונים

[קוכולין]

על קדושים מעונים

לאחר קריאה בספריו של ד"ר אביעד קליינברג על הכנסייה הקתולית מצאתי משהו מעניין ומעורר מחשבה. המילה היוונית (והלטינית) לקדוש מעונה, דבר שסביבו היה פולחן של ממש במסורת הנוצרית של ימי הביניים, היא מרטיר. פירושו של מרטיר ביוונית הוא עד. גם פירושה של המילה הערבית שהיד (חלל קדוש) היא עד. האם יש מקום להשוואה בין שתי המילים? בין שני סוגי הקדושים המעונים? בין שתי התרבויות? לפי קליינברג, פירוש המילה עד (מרטיר) הוא אדם שבמותו העיד על אמונתו באלוהים. האם אחד ממומחי האיסלם בפורום יוכל לומר אם גם באיסלם הכוונה זהה?

 

[hastings]

זה קצת הרבה סבוך

אחת הסברות היא שהמלה "שהיד" נתייחדה למי שמת למען האל מתוך השפעה של ה"מרטיר" היוונית. אבל המלה מופיעה כבר בקראן בהקשר של מוות בשם האמונה, לפני שסביר להניח שהייתה השפעה לשונית של היוונית. ההבדל העיקר לדעתי בין המרטירים (ומקדשי השם היההודים) לבין השהיד הוא במידת האקטיביות. בעוד שמרטירים ומקדשי שם בדרך כלל הם הצד הסביל, והרבה פעמים מעונים, הרי השהיד בדרך כלל פעיל, ונהרג במסגרת פעילות יזומה כלשהי. זה נובע, שוב לדעתי, מכך שבנצרות וביהדות מושגים אלה התגבשו בתקופות של רדיפות, בעוד שהמושג צמח באסלאם בתקופה הפורמטיבית שלו שהייתה פעילה מאוד. אני אחפש קצת חומר שיש לי בנושא ואנסה להביא אותו היום או מחר.

 

[קוכולין]

גם בנצרות היו מרטירים פעילים

שחיפשו את המוות בשם האמונה וממש הסגירו עצמם לידי הרומאים כדי לזכות ב"עטרת המרטיר", דבר שמאד מזכיר לי את השהיד של היום.

 

[סרטוריוס]

אבל בנצרות, למיטב ידיעתי, לא היו

מרטירים פעילים במובן המקובל באיסלאם - של אדם התוקף את אויבי המאמינים בידיעה ברורה שלא יחזור חי. בכלל, לפחות בתחילתה שמרה הנצרות על משהו מהפציפיזם המשתמע מדברי ישו ולא נהגה באלימות.

 

[קוכולין]

נכון מאד

סרטוריוס העלה נקודה יפה. אמנם המרטירים בראשית ימי הנצרות (לעיתים קרובות ולפי המסורת) רצו למות על קידושו של ישו בידי הרומאים, אך הם היו מעין קורבנות פסיביים ולא חללים קדושים במלחמה. לעומת זאת בשעת מסעות הצלב (נדמה לי) הוענקה מחילת חטאים כוללת לכל המשתתפים, כך שאפשר לדמות זאת (ולו בקירוב) לעניין השהידים המוסלמים.

 

[hastings]

אני לא הייתי עושה הקבלה כזו

מחילת החטאים של הצלבנים הייתה ספציפית, ומותנית ביציאה למסע הצלב. לא היית חייב למות כדי לקבל את המחילה. השהאדה לעומת זה אינה מותנית במאורע מסוים, אך היא כן מותנית במוות. אי אפשר להעניק שהאדה מראש. גם הגמול שלה הוא שונה, אין מדובר כאן במחילת עוונות על חטאים מסוימים, אלא בציפיה לגמול אלוהי. מה בדיוק הגמול זה סיפור בעייתי.

 

[hastings]

עוד קצת בנושא

שני אזכורים חשובים בקראן להבנת מושג ה"שהיד" האסלאמי נמצאים בסורה (פרק) 3. בפסוק 140 נאמר על מי שנפצעו בקרב שאללה ישתמש בפצעים אלה כדי להבחין בין המאמינים ומי שאינם מאמינים ו"יקח מביניכם ´שֻהַדָאא´ " (הריבוי של "שהיד"). בפסוקים אחרים (169-171) באותו פרק מדובר על הגמול (המילה שבה נעשה שימוש יכולה להתפרש הן כגמול מוחשי והן כגמול חומרי) שיקבלו מי שנפלו בקרב למען אללה. הסברים של המושג "שהיד" נמצאים בספרות הלכתית ולשונית מאוחרת יותר. שני דברים מאפיינים אותה. האחד הוא התרכזות בפן הלשוני והניסיון להסביר את ההתייחסות הקראנית על פי השורש ש.ה.ד. שפירושו אכן להיות עד או למסור עדות. השני הוא שהיא כולה מאוחרת. אין לנו הסבר מן התקופה לגבי משמעות ה"עדים" שייקח האל אליו. ככזו, יכול להיות שהיא מושפעת ממושג ה"מרטיר" הנוצרי. ביוגרפיות של השהדאא הראשונים שידוע לנו עליהם מדגישות את מימד הכוונה, הנכונות שלהם לעשות מעשה למען האל ולהקריב את חייהם אם יש צורך. זה לא מקרי. מושג ה"כוונה" (נִיָה) הוא מאוד חשוב באסלאם. עצם מעשה ההתאסלמות, אמירת ה"שהאדה" (הצהרת האמונה) חייב להיות מלווה בכוונה אמיתי, שאחרת הוא אינו תקף. וכפי שאמרתי כבר קודם, כולם פועלים בדרך כלשהי למען האל, כמעט אף אחד מהם לא מגיע למעלת שהיד בכך שהוא מוצא להורג או מעונה כאסיר (אני נתקלתי רק באחת). עם התפתחות המושג נכללו בו גם מיתות "פסיביות" יותר, ואפשר לקרוא על כך בהודעה שלי בפתיל אחר (זה שעוסק בהשפעות של הגאוגרפיה). כפי שכבר אמרתי, אני חושב שזה נובע מכך שמושגי היסוד של האסלאם התעצבו בתקופה שבה הוא היה דומיננטי מבחינה פוליטית, פרט לשתים עשרה השנים הראשונות במכה. יש מאמר מצוין של איתן קולברג באחד מהגיליונות של "פעמים" (מלפני שלוש או ארבע שנים) על מותק קדושים והקרבה באסלאם הקלאסי למי שרוצה לקרוא קצת יותר.

 

[קוכולין]

תגובה נהדרת! כל הכבוד ולמדתי הרבה

 

[האייל הקורא]

הייסטניג

ממה שאני זוכר משעורי מבוא לדת האיסלאם אני זוכר שהמונח מלמד על עדות מסוימת כדמות של המוסלמי האלוטימטיבי. היות והוא היה מוסלמי טוב וכל נגזר מראש ולכן הוא נחשב כשאהיד. כמו כן המונח שאהיד הוא מונח מאוד רחב וניתן לפרוש נרחב...שאהיד לא חייב למות בקרב הוא יכול להיות גם תינוק שנפטר ברחם אימו (אללה ירחמו) או אחד שעשה את דרכו למכה ומת בדרך או במהלך החאג´ ...

אבל היות וזה יותר התחום שלך אני לא יתווכח איתך ידידי