מטייל בפרדס
New member
על פרשת-השבוע.
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ, כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ." (שמות לו, ב). מלמד שכל איש מישראל, אשר הוא "חכם-לב", דהיינו שלבו הולך בחכמה אחר ה' אלקיו, צריך להתקרב אל מלאכת-הקודש, היינו עבודת-ה', ו-"לעשות אותה", כלומר לעבוד את ה' ית' בהתמדה ובמסירות. כי מי ש-ה' ית' נתן כבר חכמה בלבו, שלא ללכת שולל אחר תענוגות העולם-הזה, יש לו אחריות כלפי השאר, וצריך לתת דוגמא לכולם. "לקרבה אל המלאכה" – היינו שצריכים להקריב את עצמם למען עבודת-הקודש, וקידוש שם-שמים ברבים. "כל אשר נשאו לבו" – כל מי שהוא ישר בלבו, לבו נושא אותו מעלה, היינו שהוא תמיד בהתעלות, תמיד ברוחניות... "וּמָשַׁחְתָּ אֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְקִדַּשְׁתָּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים." (שם מ, י). כי כאשר האדם מחליט לזבוח את יצרו ולהתגבר עליו, כמו גם להקריב את כל-כולו, ולהיות מוכן אף להיהרג על קידוש-ה' – זה המעמד מקודש הוא. כמו שאמרו רז"ל: איזהו גיבור? – הכובש את יצרו (אבות ד, א). ונקודה פנימית זו היא קודש-קודשים ממש, כי זוהי הנקודה שהאדם מוותר על כבוד עצמו, ואף על "חירותו", לטובת כבוד-ה' ית', היינו שיתפרסם שם-שמים בעולם הזה. וזו היא חירות אמיתית, כי טוב להיות עבד ל-ה' ית', ולא להיות עבד לייצרים ולתאוות. כי מי שהוא עבד-ה', הוא חופשי באמת. "את מזבח העולה" – שההקרבה העצמית מעלה את האדם מבחינה רוחנית. "ואת כל כליו" – כל הכלים שיש בידי האדם, שעוזרים לו להיות "מזבח" ומקדש לשכינה – מקודשים אף הם... "כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם." (שם שם, לח). הבטחה לעם-ישראל, שתמיד תהיה שכינה עמהם, וכח האמונה ילווה אותם, גם כשיש שפע ואור ("יום"), וגם ב"חושך" ("לילה"). "בכל מסעיהם" – בכל מה שיעבור עליהם, שכן החיים הם מסע אחד גדול... שבת-שלום ומבורך, לנו ולכל בית-ישראל!
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ, כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ." (שמות לו, ב). מלמד שכל איש מישראל, אשר הוא "חכם-לב", דהיינו שלבו הולך בחכמה אחר ה' אלקיו, צריך להתקרב אל מלאכת-הקודש, היינו עבודת-ה', ו-"לעשות אותה", כלומר לעבוד את ה' ית' בהתמדה ובמסירות. כי מי ש-ה' ית' נתן כבר חכמה בלבו, שלא ללכת שולל אחר תענוגות העולם-הזה, יש לו אחריות כלפי השאר, וצריך לתת דוגמא לכולם. "לקרבה אל המלאכה" – היינו שצריכים להקריב את עצמם למען עבודת-הקודש, וקידוש שם-שמים ברבים. "כל אשר נשאו לבו" – כל מי שהוא ישר בלבו, לבו נושא אותו מעלה, היינו שהוא תמיד בהתעלות, תמיד ברוחניות... "וּמָשַׁחְתָּ אֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְקִדַּשְׁתָּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים." (שם מ, י). כי כאשר האדם מחליט לזבוח את יצרו ולהתגבר עליו, כמו גם להקריב את כל-כולו, ולהיות מוכן אף להיהרג על קידוש-ה' – זה המעמד מקודש הוא. כמו שאמרו רז"ל: איזהו גיבור? – הכובש את יצרו (אבות ד, א). ונקודה פנימית זו היא קודש-קודשים ממש, כי זוהי הנקודה שהאדם מוותר על כבוד עצמו, ואף על "חירותו", לטובת כבוד-ה' ית', היינו שיתפרסם שם-שמים בעולם הזה. וזו היא חירות אמיתית, כי טוב להיות עבד ל-ה' ית', ולא להיות עבד לייצרים ולתאוות. כי מי שהוא עבד-ה', הוא חופשי באמת. "את מזבח העולה" – שההקרבה העצמית מעלה את האדם מבחינה רוחנית. "ואת כל כליו" – כל הכלים שיש בידי האדם, שעוזרים לו להיות "מזבח" ומקדש לשכינה – מקודשים אף הם... "כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם." (שם שם, לח). הבטחה לעם-ישראל, שתמיד תהיה שכינה עמהם, וכח האמונה ילווה אותם, גם כשיש שפע ואור ("יום"), וגם ב"חושך" ("לילה"). "בכל מסעיהם" – בכל מה שיעבור עליהם, שכן החיים הם מסע אחד גדול... שבת-שלום ומבורך, לנו ולכל בית-ישראל!