על פרשת-השבוע.

על פרשת-השבוע.

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ, כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ." (שמות לו, ב). מלמד שכל איש מישראל, אשר הוא "חכם-לב", דהיינו שלבו הולך בחכמה אחר ה' אלקיו, צריך להתקרב אל מלאכת-הקודש, היינו עבודת-ה', ו-"לעשות אותה", כלומר לעבוד את ה' ית' בהתמדה ובמסירות. כי מי ש-ה' ית' נתן כבר חכמה בלבו, שלא ללכת שולל אחר תענוגות העולם-הזה, יש לו אחריות כלפי השאר, וצריך לתת דוגמא לכולם. "לקרבה אל המלאכה" – היינו שצריכים להקריב את עצמם למען עבודת-הקודש, וקידוש שם-שמים ברבים. "כל אשר נשאו לבו" – כל מי שהוא ישר בלבו, לבו נושא אותו מעלה, היינו שהוא תמיד בהתעלות, תמיד ברוחניות... "וּמָשַׁחְתָּ אֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְקִדַּשְׁתָּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים." (שם מ, י). כי כאשר האדם מחליט לזבוח את יצרו ולהתגבר עליו, כמו גם להקריב את כל-כולו, ולהיות מוכן אף להיהרג על קידוש-ה' – זה המעמד מקודש הוא. כמו שאמרו רז"ל: איזהו גיבור? – הכובש את יצרו (אבות ד, א). ונקודה פנימית זו היא קודש-קודשים ממש, כי זוהי הנקודה שהאדם מוותר על כבוד עצמו, ואף על "חירותו", לטובת כבוד-ה' ית', היינו שיתפרסם שם-שמים בעולם הזה. וזו היא חירות אמיתית, כי טוב להיות עבד ל-ה' ית', ולא להיות עבד לייצרים ולתאוות. כי מי שהוא עבד-ה', הוא חופשי באמת. "את מזבח העולה" – שההקרבה העצמית מעלה את האדם מבחינה רוחנית. "ואת כל כליו" – כל הכלים שיש בידי האדם, שעוזרים לו להיות "מזבח" ומקדש לשכינה – מקודשים אף הם... "כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם." (שם שם, לח). הבטחה לעם-ישראל, שתמיד תהיה שכינה עמהם, וכח האמונה ילווה אותם, גם כשיש שפע ואור ("יום"), וגם ב"חושך" ("לילה"). "בכל מסעיהם" – בכל מה שיעבור עליהם, שכן החיים הם מסע אחד גדול... שבת-שלום ומבורך, לנו ולכל בית-ישראל!
 

asaf2000

New member
דבר תורה - לע"נ לנה בת אהרן ארתור

מתוך הספר "מרפסין איגרי": "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וכו' (ט', י"ז) ב"תורת כהנים" (ט', כ"ג) מובא: "כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן בכל בוקר ובוקר, מקריב קרבנותיו ומפרקו". קשה: כיצד משה פירק את המשכן בכל יום משבעת ימי המילואים, הלא אין לך שבעת ימים ללא שבת, והלכה פסוקה היא כי "אין בנין בית המקדש דוחה שבת", שהרי מסיבה זו הקדימה התורה אזהרת השבת למלאכת המשכן, ללמדנו שאין בנית המשכן דוחה שבת, כמבואר ברש"י (תחילת פרשת ויקהל) ? תירץ הגרי"ש אלישיב שליט"א: מכיוון שמשה פירק את המשכן בו ביום שהקימו, שוב הקמת המשכן נחשבת לבנין עראי, ובנין עראי אינו אסור מן התורה. והגר"ח קנייבסקי שליט"א תירץ: הקמת המשכן אף בשבת - הוראת שעה הייתה. ומסיבה זו הסמיכה התורה שמירת שבת למלאכת המשכן, לבל נטעה ללמוד ממשה שהקים את המשכן בשבת.
 
למעלה