על פרוזה.

[lide]

על פרוזה.

שלום לכולם. במשך 21 שנותי, צברתי הרבה חומר כתיבה. מדובר במין סוד של עצמי שאני פיתחתי, בעצם יש לי סוג של כתיבה. כשאני כותב חלק גדול מהאנשים לא מבינים על מה אני כותב. אני מנסה להסביר והם כל הזמן אומרים לי שאני כותב דיי מוזר, כי אני מחבר בין מילים שלו כל אחד מצליח להבין. חשבתי אוליי אנשים (שמבינים קצת בנושה יעזרו לי. הנה אחת הדוגמאות: האם? שמיעתם של הציפורים, אל חיקוייו של האדם, משוחרר מכל תריס פגום. שמיעתו של האדם, ושברו של הציפור, אל נסעתם למרחקים, יחרבו הם יחדיו. ריקנותו של הציפור, ושאלתו של האדם, משוחרר מפחד למרחק. הרגשת שמירה, בפרצופי חיקוי. הבענו מעוף הישר אל- השנים. שאלתם הבלתי מצפה, לבואם שם הכוכבים. ונפילתם הרחוקה, אל שריקת הציפורים. ושם במקום מבודד, אפוף, השירים הם. שמשם באו, במקום בו אנו עומדים. אני מאוד ישמח אם תפרשו. באהבה.

 

[shellyland]

סליחה, אבל...

אתה בטוח שהתכוונת פרוזה ולא שירה? כי הטקסט הזה לא נקרא לי פרוזאי בכלל.

 

[nutmeg]

אולי

לפני הפרושים אתה מוכן להגדיר מהי פרוזה עבורך?

 

[lide]

o.k

פרוזה, סיפורת. אפשר להכניס את זה גם בתוך שירה. החלק הזה לקוח מתוך ספר שאני כותב. מקווה שהבנתם.

 

[shellyland]

פרוזה (סיפורת):

מבוססת על זה שישנם סיפור ועלילה (פאבולה וסוז´ט), שישנן דמויות אשר מתפקדות בתוך העלילה ושישנה התפתחות עלילתית או התפתחות של הדמויות לאורך הטקסט. איפה כל אלה בטקסט שלך?

 

[shellyland]

תראה, קראתי שוב ושוב

ושוב ושוב ושוב, ו... אני אנסה להסביר לך משהו (ואני מתעלמת לצורך הענין מן השגיאות הדקדוקיות הרבות בטקסט שלך): לחבר יחד כל מני מילים יפות, או כאלה שנראות לך יפות, זה חכמה מאוד קטנה וכל אחד יכול לעשות את זה. הענין הוא, ששפה עובדת על זה שחיבור של מילים אחת אל השניה יוצר משמעות. בספרות (שירה או פרוזה, לא משנה) המשמעות הזאת יכולה להיות סמלית או מטאפורית ולא חייבת להיות מילולית. אני מניחה שהכתיבה שלך פועלת בתחום הסמלי, כי בתחום הריאלי אין לה הרבה משמעויות וכמו שאמרת - היא אינה נשמעת הגיונית. אני שוברת את הראש שוב ושוב (ושוב ושוב ושוב) בנסיון להבין את הדימויים שלך - מה הם? למה הם מתייחסים? למה הם שם? מה הם מוסיפים לטקסט (שיר?), וכמו שקורה לי הרבה פעמים כשאני קוראת את שיריו של שלמה ארצי, אני מוצאת שהדימויים האלה מכילים בתוכם הבטחה, אבל אינם מקיימים אותה (קצת כמו כאלה שמבטיחים שיפרסמו דו"ח על אנה הרמן מחר

). כלומר - ישנה איזושהי מבוכה של הקורא מול טקסט סתום, אשר קיימת כמעט בכל אינטראקציה ספרותית, אבל בנסיון לפענח נתקלים שוב ושוב (ושוב ושוב ושוב) בשלטי "אין כניסה" ובמבואות סתומים. היינו: הטקסט אינו מתפענח. עכשיו, יכול מאוד להיות שעבורך הוא מפוענח וברור. זה נחמד, אבל זה לא תקשורתי, וספרות היא דרך של תקשורת. היא דינמיקה של מסרים ומערכות יחסים בין הכותב לקורא לטקסט. הספרות שלך נשארת בינך לבין הטקסט ובכך מפספסת את מטרתה, אם אכן יש לה מטרה. אני מקווה שהסברתי את עצמי בצורה שמובנת לך. אם לא - תשאל ואשמח להבהיר. אם אתה רוצה לנסות ולפרש לנו את הסמלים והדימויים שלך (קרי: למה התכוון המשורר בשירו), זה יהיה מבורך. בשמחות

 

[lide]

תראו, אני מפענח.

יכול להיות שגם אתם לא הבנת את מה שאני רציתי, לא נורה אני יסביר את עצמי. הטקס הנוכחי אומר כך: חלק ראשון. "שמיעתם של הציפורים" כשה אתה שומע את קול הצליל הכי נעים לאוזן מבחינתך. "אל חיקוייו של האדם" פה אני מנסה להגיד, שבניי האנוש מנסים לחקות את צלילי הטבע. "משוחרר מכל תריס פגום" שניי המשפטים הקודמים מסבירים את המשפט הזה ככלל אחד, (כמו החיבור של אחד לשני) שמיעתם של הציפורים, אל חיקוייו של האדם, משוחרר מכל תריס פגום. חלק שני. "שמיעתו של האדם" החלק הראשון התחיל אם הציפור, פה הוא מתחיל אם האדם, על איך שהו שומע את קול הציפור, הוא מנפץ אותו,עד למרחק שבו הוא בורח מעצמו,למרחק בו הוא לא מוצא אף אחד רק את קול הציפור, ומחבר הכל חזרה. שמיעתו של האדם, ושברו של הציפור, אל נסעתם למרחקים, יחרבו הם יחדיו. חלק שלישי: "ריקנותו של הציפור" פה בעצם הציפור נפחה את נשמתה, האדם נשאר לבד ללא כל. הגוף השני שהוא שואל את עצמו, אם הוא עדיין מפחד ומרחק. ריקנותו של הציפור, ושאלתו של האדם, משוחרר מפחד למרחק. חלק רביעי: אחריי שהוא שאל, והשכיל, ולמד מה הוא שמיעתה של הציפור, ומהו פרצופו האמיתי של האדם, ומה הוא מביע כשה הוא עוזה (הבענו מעוף) וכמה שנים יקח לא להבין את מה שהצליל יכול לשנות בו. הרגשת שמירה, בפרצופי חיקוי. הבענו מעוף הישר אל- השנים. חלק חמישי: "שאלתם הבלתי מצפה לבואם, שם הכוכבים?" מבינים את מה שהו עוזה, בעצם הוא שואל את עצמו, האם הכוכבים נופלים? האם הכוכבים נופלים כשה הציפור שורקת? את זה גם אני שואל את עצמי. שאלתם הבלתי מצפה, לבואם שם הכוכבים. ונפילתם הרחוקה, אל שריקת הציפורים. חלק שישי: פה הוא יושב עם עצמו לבד, וכמה שהבן אדם הזה מאושר, רק אני יודע, הוא הצליח להבין שבעצם הכל נובע מהשירה שלו, הפנימיות. פה במקום שהוא יושב ומימולו יש את אותה ציפור. ושם במקום מבודד, אפוף, השירים הם. שמשם באו, במקום בו אנו עומדים. עכשיו אתם בטח מבינים, למה קשה לפענח פרוזה סיפורת.

 

[shellyland]

../images/Emo101.gif שתהיה לי בריא...

 

[מוגג]

ברכותיי

יצרת משהו חדש ונהדרת אל תשים לב אנשים פגומים אומרים יחד דברים שהם לא מובן להם זו פרוזה מצוייץ כשירת הציפור וכל הביקורת היא תריס של אנשים לדבר עברית מתעקשים ומתקשים לרדת לעומק השפה אשר נוצר ממך. המשך לצבור לך חומר כתיבה ואל תגלה את מינו של הסוד לאף אחד. יבוא יום ותכיר בגדולתך.

 

[גנגי]

היצת לי את אמילים מהפה.

 

[nutmeg]

קצת על יצירה

חשבתי שזה מקום נאות להשחיל כמה מלים על יצירה. יצירה והצורך ליצור אינם בהכרח באים ממקום קומוניקטיבי אלה מצורך (היצר היצר!!) . רואים את זה יותר באמנות פלסטית, אבל לא רק. אמן מרגיש את הצורך ליצור ולהגיד משהו כאש בעצמותיו ויוצר משהו שעבורו הוא נהיר... ואפילו אם לא נהיר לגמרי, לפחות יש הרגשת סיפוק מבחינת האש בעצמות. כשרוצים להיות גם קומוניקטיביים צריך לעשות עוד צעד. להעבור את האש בעצמות דרך איזו מסננת אוניברסלית שכל מה שהיא עושה זה להתחשב באחרים: בסמלים תרבותיים, בדקדוק, בחוקים... אמנים שעושים זאת הופכים להיות נהירים לא רק לעצמם אלא גם לאחרים, אפילו אם זהו קומץ מועט של "אחרים" (תלוי בחורים של המסננת, אני מניחה). בכל מקרה - בקשר לשירים הללו כמי שלא הבינה את הכוונות וההקשרים - בעיני זה טרחני כי אני נאלצת להתאמץ - וגם אחרי שהתאמצתי איני מפענחת את הקוד הפרטי... כי הוא לא יושב לי על שום דבר שמוכר לי מעולמי... ואז אני עוזבת את זה. שלא תבין לא נכון - אין שום פסול בקוד פרטי רק שהוא תמיד נשאר פרטי. ובקשר ליצירה -- המשך ליצור! מסתבר שזה חשוב יותר מלהיות קומוניקטיבי.

 

[shellyland]

מה ../images/Emo5.gif

אני האהבלה היחידה בפורום הזה, או שאת והמוגג יש לכם מן דרך מיוחדת כזאת להבין האחד את השנייה (ולהיפך)? מוגג, אפשר ליחס את חוסר ההבנה שלי אותך לשעת הלילה המאוחרת, שלא תחשוב שאני ממש מפגרת? חן חן.

 

[nutmeg]

מתגלגלת מצחוק!!

הנה דוגמא טובה מה עושה טקסט לא קוהרנטי. אפשר לדעת איפה אמרתי שאני מבינה משהו? LOL!!! אולי מוגג מבינה... אולי היא עושה את עצמה... מה שבטוח, אני בעד ליצור אבל לא בעד לשגע אותי... לכן אני בסופו של דבר בוחרת למה אני מתחברת ולמה לא. צריך להמשיך לחיות, לא?

 

[shellyland]

הנה שוב לא הבנת

ההודעה היתה מכוונת לגנגי, לא אליך.

 

[nutmeg]

אז בפם הבא

שאת מתכוונת גנגי, לא לכתוב מוגג, כן? איך אני לבין דברים אם אומרים הפוך, הא?

 

[shellyland]

הלו!!!!

התכוונתי לגנגי ומוגג.

 

[המוזרה]

היציתה, היציתה..

 

[גלגלולה]

נראה לי

שקשה לאחרים להבין את השירה שלך, כי אתה, אני יכולה לנחש, עולה חדש, והעברית עדיין לא לחלוטין שגורה בפיך. למרות זאת אתה כותב בעברית, בה אתה לא שולט לחלוטין, ומה שנוצר זה כתיבה אסוציאטיבית שמשוחררת מכבלי השפה. אנחנו כבולים בכבלי השפה, ולכן לא יכולים להתחבר למה שכתבת ולהבין את זה לגמרי. בנוסף, כאמור - נראה לי שהכתיבה שלך מתבססת הרבה על אסוציאציות, ומאחר ולכל אחד יש את האסוציאציות שלו - לאחרים קשה להתחבר ולהבין את אלה שלך.

 

[shellyland]

השמיים רצים, רצים, רצים

בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים, כל מיני דברים נעשים יותר ויותר סמוכים. אני נזהרת מדברים נופלים, מאש, מרוח, משירים. בתריסים כל מיני רוחות מכים. כל מיני עופות מדברים... (תרצה אתר "שיר הנשמרת")

 

[lide]

עכשיו כל יהיה מובן.

קודם כל אני לא עולה חדש, שנית יש בעית כתיב (דיקדוק) ככה נולדתי. אני מנסה לשפר את זה כל יום, אבל מסתבר זה חוזר על עצמו. מה שרציתי להגיד זה שלכל אחד יש את הסוד כתיבה שהוא יצר לעצמו, את ההבנה העצמית. טוב עכשיו אני יודע שבכתיבה מכל הסוגים צריך גם גם את התיקשורת. תודה לכם