על ערש דווי
ממקום משכבו, אי שם בבוגוטה, מן הסתם, הסכים גבריאל גרסיה מרקס הגדול (זוכרת שפעם תמהתי כשדיברנו על ההבדל בין סופר של ממש לסתם סופר?) לשתף את העולם בכמה תובנות על ערש דווי. לא, לא את כל הדברים אני זוכר, לצערי הרב, אבל משפט אחד נחקק בי. "אילו יכולתי לחיות שוב את חיי מהתחלה", כך מארקס, "הייתי ישן פחות וחולם יותר". בעיני, כמי שהמילה תופסת מקום כל כך חשוב בחייו, זו גאונות צרופה. נכון, שמנקודת ראותי, נקודה זעירה, בשבריר קטן של זמן, אני חייב להודות שהייתי שמח מאוד דווקא לישון קצת יותר, אבל בכל זאת, האמירה של מארקס מאוד עמוקה. כי מה ההבדל בין אלה שהחיים עבורם אינה אלא מחלה ממארת שסופה לבוא אל קיצה, במוקדם או במאוחר, לבין אלה הלוגמים מבאר החיים בגמיעות עמוקות, בשקיקה ובהנאה גדולה? בעיני ההבדל הוא בין אלה שמעיזים לחלום, ואחר כך גם נבונים ואמיצים מספיק להגשים את מאוויהם, לבין אלה שלא מתירים, ואולי לא יכולים, להעניק לציפור הנפש שלהם את המרחב הראוי, את החופש האינסופי הזה, שרק נשמות משוחררות, מלאות מעוף, מבינות. ובמחשבה שניה (ואולי שלישית ורביעית...), איזה משקל יש לה לאהבה, בשעה שהיא באה מכורח, מאזיקי המציאות, מסורגי ההרגל, מכלא השגרה, לעומת האהבה המרחפת לה ממעל ללא גבולות ומגבלות, המדמה את משק כנפי הפרפר המעופף לו בעולם צבעוני, עטוף נגוהות אור?
ממקום משכבו, אי שם בבוגוטה, מן הסתם, הסכים גבריאל גרסיה מרקס הגדול (זוכרת שפעם תמהתי כשדיברנו על ההבדל בין סופר של ממש לסתם סופר?) לשתף את העולם בכמה תובנות על ערש דווי. לא, לא את כל הדברים אני זוכר, לצערי הרב, אבל משפט אחד נחקק בי. "אילו יכולתי לחיות שוב את חיי מהתחלה", כך מארקס, "הייתי ישן פחות וחולם יותר". בעיני, כמי שהמילה תופסת מקום כל כך חשוב בחייו, זו גאונות צרופה. נכון, שמנקודת ראותי, נקודה זעירה, בשבריר קטן של זמן, אני חייב להודות שהייתי שמח מאוד דווקא לישון קצת יותר, אבל בכל זאת, האמירה של מארקס מאוד עמוקה. כי מה ההבדל בין אלה שהחיים עבורם אינה אלא מחלה ממארת שסופה לבוא אל קיצה, במוקדם או במאוחר, לבין אלה הלוגמים מבאר החיים בגמיעות עמוקות, בשקיקה ובהנאה גדולה? בעיני ההבדל הוא בין אלה שמעיזים לחלום, ואחר כך גם נבונים ואמיצים מספיק להגשים את מאוויהם, לבין אלה שלא מתירים, ואולי לא יכולים, להעניק לציפור הנפש שלהם את המרחב הראוי, את החופש האינסופי הזה, שרק נשמות משוחררות, מלאות מעוף, מבינות. ובמחשבה שניה (ואולי שלישית ורביעית...), איזה משקל יש לה לאהבה, בשעה שהיא באה מכורח, מאזיקי המציאות, מסורגי ההרגל, מכלא השגרה, לעומת האהבה המרחפת לה ממעל ללא גבולות ומגבלות, המדמה את משק כנפי הפרפר המעופף לו בעולם צבעוני, עטוף נגוהות אור?