על עקרונות ומציאות
אחת השאלות המפליאות בימים אלו היא מדוע השמאל תומך בערבים? כל כך התרגלנו לעובדה הזאת שזה כבר הפך להיות מוסכמה, ממש אקסיומה. אבל אם נחשוב לרגע ברצינות, אין בזה שום היגיון. לא משנה אם מדובר ב"שמאלנים", או ב"ליברלים", או ב"נאורים" או בכל כינוי אחר שעולה על הדעת, התמיכה בערבים עומדת בניגוד משווע לכל הערכים והאידיאלים שגופים אלה התיימרו לייצג בעבר ומתיימרים לייצג היום. אם נצא מההנחה שהם באמת מאמינים בכל מה שהם מטיפים לו, אז איך ערכים כמו חופש הפרט, חופש הדיבור, צדק סוציאלי, שוויון זכויות לנשים וכהנה וכהנה עולים בקנה אחד עם תמיכה בלתי מסוייגת בעולם הערבי (ובעולם האיסלאם בכלל)? יש בעולם 22 ארצות ערביות, ובסה"כ יש 55 ארצות מוסלמיות. למעט טורקיה, שבה מתקיים מישטר פחות או יותר דמוקרטי (וגם שם זה מחזיק מעמד רק בזכות הצבא שמונע בכוח את הישתלטות הפונדמנטליזם האיסלאמי), באף אחת מארצות אלה לא שורר מה שהוא שאפילו מזכיר דמוקרטיה. חופש דיבור? חופש עיתונות? זכויות מינימום לעובדים? אלה רק מקצת מן הערכים החרוטים על דגל השמאל הליברלי, האם ניתן למצוא שמץ מאלה באיזו שהיא ארץ ערבית? אפילו באותן מדינות ערביות המכונות "מתונות" (ירדן או מצרים) כל הדברים האלה הם בחזקת בדיחה לא מוצלחת. אני פותח את השבועון Newsweek מלפני כשבועים וקורא את הכותרת הבאה: "חבר הכנסת הישראלי, עזמי בישארה, אזרח ישראלי, ערבי נוצרי פעיל מנצרת, שביקורתו ללא סייגים של ממשלת ישראל, הפכה אותו לגיבור בעיני הערבים משני צדי הקו הירוק" במקור האנגלי: Member of the Israeli Knesset, Azmi Bishara, is a Christian Arab activist and Israeli citizen from Nazareth whose unflinching criticism of Israel’s government has made him a hero to Arabs on both sides of the Green Line. ואני מנסה לצייר בדימיוני מה שהוא דומה לזה באחד מהמישטרים "הדמוקרטיים" בעולם הערבי. ומה עם ההיתייחסות להומוסקסואלים והמאבק למען זכויותיהם, שהם אלמנט מרכזי בחוגי השמאל הליברלי? לפני זמן קצר התקיים בישראל "מיצעד הגאווה". לא רק שאף אחד לא התנכל להם, מישטרת ישראל שנופלת מהרגלים מעומס המשימות המוטלות עליה בימים אלה כדי לשמור על הביטחון, גייסה 500 שוטרים כדי להבטיח את שלום הצועדים מפני פגיעה של מחבלים. תראו לי ארץ ערבית אחת שבה זה יכול היה לקרות. בארצות האיסלאם דינם של "עליזים", או "גאים", כאלה הוא מאסר ולפעמים אפילו מיתה. מי שהוא יכול להעלות בדימיונו "מיצעד גאווה" באיזו שהיא ארץ ערבית? אין אף ארץ ערבית בה מערכת המישפט ראויה לשם הזה, ולא זכורה לי אף ארץ ערבית בה היתה אי פעם ממשלה שמאלנית. המישטרים בכל ארצות ערב, או שהם מונרכיות פאודליות ברמה של ימי הביניים, או שהם מישטרים פאשיסטיים לעילא ולעילא. לאליל התורן של השמאל, יאסר ערפאת, שמור מקום כבוד בקטגוריה האחרונה. השיא הוא כמובן במה שנוגע לשוויון זכויות לנשים. מזמן כבר איבדתי את הספירה כמה כינוסים בכל הרמות (כולל בחסות הא"ם) של השמאל הליברלי ואירגונים של פמיניסטיות למיניהן עסקו בנושא של "מר גורלה של האישה הפלשתינאית תחת עול הכיבוש הציוני". מי שהוא מהם התייחס אי פעם למעמדה של האישה בערב הסעודית? הרי אפילו תחת "עול הכיבוש", גורלה של האישה הערביה בישראל ובשטחים הנמצאים תחת שילטונה, עולה לאין שיעור על מנת חלקה של האישה בסעודיה. סיפור זוועות שהתרחש בימים אלה בפקיסטאן, מה"נאורות" בעולם המוסלמי (היתה להם בשלב מסויים אישה בתפקיד ראש הממשלה), מלמד יותר מכל על החשיבות שהשמאל הליברלי מייחס למעמדה של האישה. נער כבן 11 או 12 טייל ברחוב עם ילדה בת אותו גיל. לא ברור אם הם הלכו יד ביד או סתם אחד ליד השני. אבל הילדה היתה ללא ליווי של מבוגר, ומה שיותר גרוע, היא היתה לא מאותו השבט. מועצת זקני הדת התכנסה לדון בפשע הנורא, ופסקה שהעונש ההולם הוא לבצע אונס קבוצתי באחותו של אותו הנער (מיסכנה כבת 18). ה"עונש" הזה הוצא אל הפועל ע"י ארבעה גברים, ולא עזרו כל התחנונים ובקשות הרחמים של הנערה. אף אחד מהמבוגרים האחרים שהיו במקום לא מצא לנכון לנקוף אצבע למניעת הזוועה. זה עבר ללא כל תגובה בפקיסטאן ובקושי זכה להיתייחסות כל שהיא בעיתונות המובילה של השמאל הליברלי (הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט או הלוס אנג´לס טיימס בקושי הזכירו את זה). כדי להבין את השיפלות התהומית עליה זה מצביע, צריך להשוות את זה לכיסוי הנרחב לו זוכות הבדיות המופצות ע"י "גוש שלום" ו"בצלם" אודות "שיירות האמבולנסים הנושאים יולדות פלשתינאיות שצה"ל מונע מהן להגיע בזמן לבתי החולים". עם כל ההשגות והטענות (לגיטמיות ומדומות) שיכולות להיות כלפי מדינת ישראל והמישטר השורר בה, הרי אפילו עם הקיצונית שבממשלות הליכוד, מידת הזהות של ישראל עם האידאלים המוצהרים של השמאל הנאור עולה לאין ערוך על זו של המתקדם במישטרים הערביים. לאור כל זאת, איך זה שהשמאל הליברלי אינו נמצא בראש המפגינים תמיכה בישראל ובמקום זאת הוא מיזדהה ומשתף פעולה עם תנועות פשיסטיות? ניתן היה אולי לאמר שהשמאל הליברלי הוא "לצד הצדק", ובשל היזדהותו עם ה Under Dog או שבשל אהדה אוטומטית למה שאמור להיות "מאבק לשיחרור של מיעוט מדוכא" הוא מוכן להעלים עין מכך שהאידיאלים שלו אינם באים לידי ביטוי אצל הערבים. אבל זה לא כל כך מסתדר. מתי היתה הפעם האחרונה שהם עשו או דיברו מה שהוא בזכותם של הכורדים? ועל היתייחסות כל שהיא לבסקים שמעתם פעם? ומה בנוגע לרדיפות של המיעוט הנוצרי בסודאן? אבל את ערפאת מצאו לנכון להזמין כאורח כבוד לשאת את דברו בכינוס בין לאומי של מנהיגי התנועות הסוציאליסטיות (ע"פ מה שדווח ב"מעריב", יוסי שריד בכבודו ובעצמו דאג לכך שהוא יוזמן!). ערפאת מייצג מה שהוא שקשור לסוציאליזם? מה בדיוק הוא חיפש שם, ומה רצו אלה שהזמינו אותו להפגין? ניתן היה לייחס את זה להיתחדשות של האנטישמיות. יש בזה מה שהוא, אבל זה רחוק מלתת תשובה מספקת. אם זו היתה רק אנטישמיות, לא היינו עדים לצורת ההיתייחסות של השמאל הליברלי להתקפה על מגדלי התאומים, שבהרבה מקרים היתה ממש שימחה לאיד. מה שאנחנו רואים כאן זו תוצאה של מגמה שמאפיינת את חוגי השמאל הליברלי מאז מילחמת וייטנאם. זה תהליך, המבוסס על הפוליטיקה התקינה, שבמרכזו השלילה של מה שמכונה "תרבות המערב". לא רק באיראן מיתייחסים לארה"ב כאל ה Great Satan. רבים מבין האינטלקטואלים המובילים של השמאל הליברלי בארה"ב ובאירופה, רואים בארה"ב ובמה שהיא מייצגת, את אבי אבות הטומאה. העויינות לישראל והתמיכה בערבים היא פועל יוצא של ראיית ישראל כשלוחה של ארה"ב. אין ספק שלאנטישמיות, גם המסורתית וגם בגילגולה המודרני, יש תפקיד ניכבד, אבל זה רק קטליזטור ולא הגורם המרכזי. כמובן שיש מקום לבדוק מה חלקו של השמאל בישראל בכל הסיפור הזה. כאן התמונה הרבה יותר פשוטה מהסיבה הפשוטה שבישראל אין שמאל. ההגדרות של "שמאל" ו"ימין" בישראל אין להן כל קשר למה שמאפיין בעולם הרחב את השמאל. מי שתומך ומסייע לערבים במילחמתם נגד ישראל מוגדר כ"שמאל". מי שמאמין בזכותה של ישראל לחיות בשלום, ובזכותה להגן על עצמה כשמתקיפים אותה הוא באופן אוטומטי "ימין". אני מכיר לא מעט אנשים, סוציאליסטים שרופים, שהעזו במהלך השנתים האחרונות להתבטא בפומבי שהערבים אינם צודקים במילחמה שהם מנהלים נגד ישראל ועל אחת כמה וכמה בשיטות הלחימה אותן בחרו, וביום שלמחרת הם הפכו להיות פאשיסטים, או קנאים לאומניים או סתם "זוללי" ערבים לתאבון. הבדיחה הכי טובה בתחום זה היא מעמדו של עיתון "הארץ". עיתון זה, עמדותיו בנושאי חברה וכלכלה זהות כמעט במלואן לאלו של העיתון האמריקאי השמרני ה"וול סטריט ג´ורנל" (לא שיש מקום להשוואה בין הרמות), אבל הוא נחשב לבטאון "שמאלני" רק בשל תמיכתו בערבים.
אחת השאלות המפליאות בימים אלו היא מדוע השמאל תומך בערבים? כל כך התרגלנו לעובדה הזאת שזה כבר הפך להיות מוסכמה, ממש אקסיומה. אבל אם נחשוב לרגע ברצינות, אין בזה שום היגיון. לא משנה אם מדובר ב"שמאלנים", או ב"ליברלים", או ב"נאורים" או בכל כינוי אחר שעולה על הדעת, התמיכה בערבים עומדת בניגוד משווע לכל הערכים והאידיאלים שגופים אלה התיימרו לייצג בעבר ומתיימרים לייצג היום. אם נצא מההנחה שהם באמת מאמינים בכל מה שהם מטיפים לו, אז איך ערכים כמו חופש הפרט, חופש הדיבור, צדק סוציאלי, שוויון זכויות לנשים וכהנה וכהנה עולים בקנה אחד עם תמיכה בלתי מסוייגת בעולם הערבי (ובעולם האיסלאם בכלל)? יש בעולם 22 ארצות ערביות, ובסה"כ יש 55 ארצות מוסלמיות. למעט טורקיה, שבה מתקיים מישטר פחות או יותר דמוקרטי (וגם שם זה מחזיק מעמד רק בזכות הצבא שמונע בכוח את הישתלטות הפונדמנטליזם האיסלאמי), באף אחת מארצות אלה לא שורר מה שהוא שאפילו מזכיר דמוקרטיה. חופש דיבור? חופש עיתונות? זכויות מינימום לעובדים? אלה רק מקצת מן הערכים החרוטים על דגל השמאל הליברלי, האם ניתן למצוא שמץ מאלה באיזו שהיא ארץ ערבית? אפילו באותן מדינות ערביות המכונות "מתונות" (ירדן או מצרים) כל הדברים האלה הם בחזקת בדיחה לא מוצלחת. אני פותח את השבועון Newsweek מלפני כשבועים וקורא את הכותרת הבאה: "חבר הכנסת הישראלי, עזמי בישארה, אזרח ישראלי, ערבי נוצרי פעיל מנצרת, שביקורתו ללא סייגים של ממשלת ישראל, הפכה אותו לגיבור בעיני הערבים משני צדי הקו הירוק" במקור האנגלי: Member of the Israeli Knesset, Azmi Bishara, is a Christian Arab activist and Israeli citizen from Nazareth whose unflinching criticism of Israel’s government has made him a hero to Arabs on both sides of the Green Line. ואני מנסה לצייר בדימיוני מה שהוא דומה לזה באחד מהמישטרים "הדמוקרטיים" בעולם הערבי. ומה עם ההיתייחסות להומוסקסואלים והמאבק למען זכויותיהם, שהם אלמנט מרכזי בחוגי השמאל הליברלי? לפני זמן קצר התקיים בישראל "מיצעד הגאווה". לא רק שאף אחד לא התנכל להם, מישטרת ישראל שנופלת מהרגלים מעומס המשימות המוטלות עליה בימים אלה כדי לשמור על הביטחון, גייסה 500 שוטרים כדי להבטיח את שלום הצועדים מפני פגיעה של מחבלים. תראו לי ארץ ערבית אחת שבה זה יכול היה לקרות. בארצות האיסלאם דינם של "עליזים", או "גאים", כאלה הוא מאסר ולפעמים אפילו מיתה. מי שהוא יכול להעלות בדימיונו "מיצעד גאווה" באיזו שהיא ארץ ערבית? אין אף ארץ ערבית בה מערכת המישפט ראויה לשם הזה, ולא זכורה לי אף ארץ ערבית בה היתה אי פעם ממשלה שמאלנית. המישטרים בכל ארצות ערב, או שהם מונרכיות פאודליות ברמה של ימי הביניים, או שהם מישטרים פאשיסטיים לעילא ולעילא. לאליל התורן של השמאל, יאסר ערפאת, שמור מקום כבוד בקטגוריה האחרונה. השיא הוא כמובן במה שנוגע לשוויון זכויות לנשים. מזמן כבר איבדתי את הספירה כמה כינוסים בכל הרמות (כולל בחסות הא"ם) של השמאל הליברלי ואירגונים של פמיניסטיות למיניהן עסקו בנושא של "מר גורלה של האישה הפלשתינאית תחת עול הכיבוש הציוני". מי שהוא מהם התייחס אי פעם למעמדה של האישה בערב הסעודית? הרי אפילו תחת "עול הכיבוש", גורלה של האישה הערביה בישראל ובשטחים הנמצאים תחת שילטונה, עולה לאין שיעור על מנת חלקה של האישה בסעודיה. סיפור זוועות שהתרחש בימים אלה בפקיסטאן, מה"נאורות" בעולם המוסלמי (היתה להם בשלב מסויים אישה בתפקיד ראש הממשלה), מלמד יותר מכל על החשיבות שהשמאל הליברלי מייחס למעמדה של האישה. נער כבן 11 או 12 טייל ברחוב עם ילדה בת אותו גיל. לא ברור אם הם הלכו יד ביד או סתם אחד ליד השני. אבל הילדה היתה ללא ליווי של מבוגר, ומה שיותר גרוע, היא היתה לא מאותו השבט. מועצת זקני הדת התכנסה לדון בפשע הנורא, ופסקה שהעונש ההולם הוא לבצע אונס קבוצתי באחותו של אותו הנער (מיסכנה כבת 18). ה"עונש" הזה הוצא אל הפועל ע"י ארבעה גברים, ולא עזרו כל התחנונים ובקשות הרחמים של הנערה. אף אחד מהמבוגרים האחרים שהיו במקום לא מצא לנכון לנקוף אצבע למניעת הזוועה. זה עבר ללא כל תגובה בפקיסטאן ובקושי זכה להיתייחסות כל שהיא בעיתונות המובילה של השמאל הליברלי (הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט או הלוס אנג´לס טיימס בקושי הזכירו את זה). כדי להבין את השיפלות התהומית עליה זה מצביע, צריך להשוות את זה לכיסוי הנרחב לו זוכות הבדיות המופצות ע"י "גוש שלום" ו"בצלם" אודות "שיירות האמבולנסים הנושאים יולדות פלשתינאיות שצה"ל מונע מהן להגיע בזמן לבתי החולים". עם כל ההשגות והטענות (לגיטמיות ומדומות) שיכולות להיות כלפי מדינת ישראל והמישטר השורר בה, הרי אפילו עם הקיצונית שבממשלות הליכוד, מידת הזהות של ישראל עם האידאלים המוצהרים של השמאל הנאור עולה לאין ערוך על זו של המתקדם במישטרים הערביים. לאור כל זאת, איך זה שהשמאל הליברלי אינו נמצא בראש המפגינים תמיכה בישראל ובמקום זאת הוא מיזדהה ומשתף פעולה עם תנועות פשיסטיות? ניתן היה אולי לאמר שהשמאל הליברלי הוא "לצד הצדק", ובשל היזדהותו עם ה Under Dog או שבשל אהדה אוטומטית למה שאמור להיות "מאבק לשיחרור של מיעוט מדוכא" הוא מוכן להעלים עין מכך שהאידיאלים שלו אינם באים לידי ביטוי אצל הערבים. אבל זה לא כל כך מסתדר. מתי היתה הפעם האחרונה שהם עשו או דיברו מה שהוא בזכותם של הכורדים? ועל היתייחסות כל שהיא לבסקים שמעתם פעם? ומה בנוגע לרדיפות של המיעוט הנוצרי בסודאן? אבל את ערפאת מצאו לנכון להזמין כאורח כבוד לשאת את דברו בכינוס בין לאומי של מנהיגי התנועות הסוציאליסטיות (ע"פ מה שדווח ב"מעריב", יוסי שריד בכבודו ובעצמו דאג לכך שהוא יוזמן!). ערפאת מייצג מה שהוא שקשור לסוציאליזם? מה בדיוק הוא חיפש שם, ומה רצו אלה שהזמינו אותו להפגין? ניתן היה לייחס את זה להיתחדשות של האנטישמיות. יש בזה מה שהוא, אבל זה רחוק מלתת תשובה מספקת. אם זו היתה רק אנטישמיות, לא היינו עדים לצורת ההיתייחסות של השמאל הליברלי להתקפה על מגדלי התאומים, שבהרבה מקרים היתה ממש שימחה לאיד. מה שאנחנו רואים כאן זו תוצאה של מגמה שמאפיינת את חוגי השמאל הליברלי מאז מילחמת וייטנאם. זה תהליך, המבוסס על הפוליטיקה התקינה, שבמרכזו השלילה של מה שמכונה "תרבות המערב". לא רק באיראן מיתייחסים לארה"ב כאל ה Great Satan. רבים מבין האינטלקטואלים המובילים של השמאל הליברלי בארה"ב ובאירופה, רואים בארה"ב ובמה שהיא מייצגת, את אבי אבות הטומאה. העויינות לישראל והתמיכה בערבים היא פועל יוצא של ראיית ישראל כשלוחה של ארה"ב. אין ספק שלאנטישמיות, גם המסורתית וגם בגילגולה המודרני, יש תפקיד ניכבד, אבל זה רק קטליזטור ולא הגורם המרכזי. כמובן שיש מקום לבדוק מה חלקו של השמאל בישראל בכל הסיפור הזה. כאן התמונה הרבה יותר פשוטה מהסיבה הפשוטה שבישראל אין שמאל. ההגדרות של "שמאל" ו"ימין" בישראל אין להן כל קשר למה שמאפיין בעולם הרחב את השמאל. מי שתומך ומסייע לערבים במילחמתם נגד ישראל מוגדר כ"שמאל". מי שמאמין בזכותה של ישראל לחיות בשלום, ובזכותה להגן על עצמה כשמתקיפים אותה הוא באופן אוטומטי "ימין". אני מכיר לא מעט אנשים, סוציאליסטים שרופים, שהעזו במהלך השנתים האחרונות להתבטא בפומבי שהערבים אינם צודקים במילחמה שהם מנהלים נגד ישראל ועל אחת כמה וכמה בשיטות הלחימה אותן בחרו, וביום שלמחרת הם הפכו להיות פאשיסטים, או קנאים לאומניים או סתם "זוללי" ערבים לתאבון. הבדיחה הכי טובה בתחום זה היא מעמדו של עיתון "הארץ". עיתון זה, עמדותיו בנושאי חברה וכלכלה זהות כמעט במלואן לאלו של העיתון האמריקאי השמרני ה"וול סטריט ג´ורנל" (לא שיש מקום להשוואה בין הרמות), אבל הוא נחשב לבטאון "שמאלני" רק בשל תמיכתו בערבים.