על עצמי
נשא שבעה חודשים. את הבשורה קבלתי יחד עם בן הזוג שלי כשהלכנו להבדק יחד. (כמה מילים לגבי העניין הזה - אנחנו לא בטוחים מי הדביק את מי, ושנינו מעדיפים שזה ישאר ככה, אנחנו חיים יחד ותומכים אחד בשני, הוא אחלה בחור אבל קשה לו מאוד לדבר על נשאות \ איידס בפתיחות) לגבי עצמי - כשסיפרו לי באיכילוב שאני נשא, עולם הדימויים שלי היה מאוד מסויים והרבה ממה שנאמר לי על טיפול תרופתי ועל חיים עם איידס היה לי חדש. היה לי ברור שזה עניין רציני, אפילו די ענק, ושזה יחייב הרבה שינויים - בעיקר כאלו שקשורים בסדרי עדיפויות ובאורח חיים, כל מיני שינויים שקיוויתי להכניס לחיים שלי ממילא (יותר מודעות \ בריאות \ שלווה \ וכו), הפתיע אותי לגלות שהחיים חזרו למסלול הרגיל שלהם בלי שהספקתי לבצע כמעט שום שינוי, אפשר להגיד שאפילו התאכזבתי... יום ועוד יום עבודה, חברים (הטובים יודעים ושותפים), ארוחות ערב, משפחה (אחים יודעים), והכל כאילו רגיל. אבל ברקע אני מתלבט כבר כמה חודשים עם עניין הביקורת אצל השיננית, הערות מסויימות מקפיצות אותי, אני מסדר לעצמי ויטמינים בשורה כל בוקר באדיקות שבוע וחצי, נהנה מתצוגת הדמה של "קוקטייל" ושבוע אחרי זה לא נוגע בהם, ענייני ביטוחים (שמעולם לא טרחתי לסדר), פתאום לחץ לקנות דירה, הארעיות הזאת מחרפנת אותי. יש גם את הדימום הזה מהחניכיים שמשגע אותי, אבל אפשר להתעלם ממנו, או שלא.. שני ביקורים פעם בשלושה חודשים במסדרון הארוך הזה של איכילוב, בדיקות דם (שאני שונא), הציפייה הזאת לשני מספרים - כמו לתוצאות של איזו הגרלה כמעט. זה כאילו שהחיים , התנועה המכנית שלהם של ההרגלים ושל הדברים "שמתנהלים מעצמם" פשוט כיסתה על הכל, ואני לא מוצא מקום להתמודד, להיות בשקט ולהקשיב למצב החדש הזה, אבל המחשבות והתחושות האלו נוכחות בכל זאת. אני מקווה שהפורום הזה יתן לי את המקום לאוורר את הדרוש אוורור, להקשיב, לשתף. שיהיה יום טוב לכולם, אמן
נשא שבעה חודשים. את הבשורה קבלתי יחד עם בן הזוג שלי כשהלכנו להבדק יחד. (כמה מילים לגבי העניין הזה - אנחנו לא בטוחים מי הדביק את מי, ושנינו מעדיפים שזה ישאר ככה, אנחנו חיים יחד ותומכים אחד בשני, הוא אחלה בחור אבל קשה לו מאוד לדבר על נשאות \ איידס בפתיחות) לגבי עצמי - כשסיפרו לי באיכילוב שאני נשא, עולם הדימויים שלי היה מאוד מסויים והרבה ממה שנאמר לי על טיפול תרופתי ועל חיים עם איידס היה לי חדש. היה לי ברור שזה עניין רציני, אפילו די ענק, ושזה יחייב הרבה שינויים - בעיקר כאלו שקשורים בסדרי עדיפויות ובאורח חיים, כל מיני שינויים שקיוויתי להכניס לחיים שלי ממילא (יותר מודעות \ בריאות \ שלווה \ וכו), הפתיע אותי לגלות שהחיים חזרו למסלול הרגיל שלהם בלי שהספקתי לבצע כמעט שום שינוי, אפשר להגיד שאפילו התאכזבתי... יום ועוד יום עבודה, חברים (הטובים יודעים ושותפים), ארוחות ערב, משפחה (אחים יודעים), והכל כאילו רגיל. אבל ברקע אני מתלבט כבר כמה חודשים עם עניין הביקורת אצל השיננית, הערות מסויימות מקפיצות אותי, אני מסדר לעצמי ויטמינים בשורה כל בוקר באדיקות שבוע וחצי, נהנה מתצוגת הדמה של "קוקטייל" ושבוע אחרי זה לא נוגע בהם, ענייני ביטוחים (שמעולם לא טרחתי לסדר), פתאום לחץ לקנות דירה, הארעיות הזאת מחרפנת אותי. יש גם את הדימום הזה מהחניכיים שמשגע אותי, אבל אפשר להתעלם ממנו, או שלא.. שני ביקורים פעם בשלושה חודשים במסדרון הארוך הזה של איכילוב, בדיקות דם (שאני שונא), הציפייה הזאת לשני מספרים - כמו לתוצאות של איזו הגרלה כמעט. זה כאילו שהחיים , התנועה המכנית שלהם של ההרגלים ושל הדברים "שמתנהלים מעצמם" פשוט כיסתה על הכל, ואני לא מוצא מקום להתמודד, להיות בשקט ולהקשיב למצב החדש הזה, אבל המחשבות והתחושות האלו נוכחות בכל זאת. אני מקווה שהפורום הזה יתן לי את המקום לאוורר את הדרוש אוורור, להקשיב, לשתף. שיהיה יום טוב לכולם, אמן
החיים מתחילים בגיל 40 (וזאת האמת שלי) בוקר טוב לכולם.
