על סף פרידה.
אני נשואה כבר יותר מעשור. בן זוגי אדם טוב, בעל טוב, ואב נפלא.
היחסים בנינו מכבדים ועד לפני כשנה היינו חברים הכי טובים.
אולם, בחודשים האחרונים אני נרתעת מפניו. הנוכחות שלו מכעיסה אותי. אין לי סבלנות אליו.
לא קרה דבר שיכול להסביר את השינוי. אני פועלת ונוהגת כאילו כועסת עליו, אולם, אין סיבה ממשית לזה. החיים שלנו טובים ונוחים. כבוד הדדי, הרבה חופש להתקדם פירגון והערכה. לשנינו קריירות משמחות. כלפי חוץ (ועד לפני שנה גם כלפי פנים) הכל מושלם.
אני לא יודעת מה קורה. פתחתי את הדברים איתו במידה הכי פתוחה שיכולתי מבלי לפגוע. נדמה לי שאינני אוהבת אותו יותר. אני לא רוצה ךפרק את הזוגיות ולא לפגוע בו, בי,ף בילדים. אבל, ל מצליחה אפילו להביט בו. לעתים נדמה לי שכך מרגישה (אולי) מי שבגדו בה. אני כמעט מקנאה במי שיש לה סיבה כזו ממשית. התחלתי טיפול פסיכולוגי שלא ממש מוביל לשום מקום. יצויין שאצלו לא חלו שינויים - הוא אוהב אותי ונשמשך אלי כתמיד. מאד פוחד לאבד אותי.
אני מצדי התחלתי בסימני דכאון. מרגישה כל הזמן חולה. לא מצליחה לצאת מהמיטה. קשה לי העמדת הפנים, איתו ועם העולם.
מרגישה בדידות נוראית, הן הוא החבר הטוב ביותר שלי ואינני יכולה להיות כנה איתו עד הסוף.
על סף ייאוש. לו קשה לקבל את המצב (בצדק), המילה גירושין כבר בונחה על השוחלן.
אבל איך מתגרשים בסיטואציה כזו? סתם מפרקים משפחה? מאידך - אני לא יכולה איתו יותר. לא יכולה להביט בו. לא מעוניינת לשוחח איתו. זה בעצם כך כבר המון זמן, אולי אפילו שנתיים.
ואני חוששת שהדכאון הוא תוצר של תחושותי ולא להיפך. סליחה על ההודעה המבולבלת. אני אובדת עצות ורועדת מפחד.
אני נשואה כבר יותר מעשור. בן זוגי אדם טוב, בעל טוב, ואב נפלא.
היחסים בנינו מכבדים ועד לפני כשנה היינו חברים הכי טובים.
אולם, בחודשים האחרונים אני נרתעת מפניו. הנוכחות שלו מכעיסה אותי. אין לי סבלנות אליו.
לא קרה דבר שיכול להסביר את השינוי. אני פועלת ונוהגת כאילו כועסת עליו, אולם, אין סיבה ממשית לזה. החיים שלנו טובים ונוחים. כבוד הדדי, הרבה חופש להתקדם פירגון והערכה. לשנינו קריירות משמחות. כלפי חוץ (ועד לפני שנה גם כלפי פנים) הכל מושלם.
אני לא יודעת מה קורה. פתחתי את הדברים איתו במידה הכי פתוחה שיכולתי מבלי לפגוע. נדמה לי שאינני אוהבת אותו יותר. אני לא רוצה ךפרק את הזוגיות ולא לפגוע בו, בי,ף בילדים. אבל, ל מצליחה אפילו להביט בו. לעתים נדמה לי שכך מרגישה (אולי) מי שבגדו בה. אני כמעט מקנאה במי שיש לה סיבה כזו ממשית. התחלתי טיפול פסיכולוגי שלא ממש מוביל לשום מקום. יצויין שאצלו לא חלו שינויים - הוא אוהב אותי ונשמשך אלי כתמיד. מאד פוחד לאבד אותי.
אני מצדי התחלתי בסימני דכאון. מרגישה כל הזמן חולה. לא מצליחה לצאת מהמיטה. קשה לי העמדת הפנים, איתו ועם העולם.
מרגישה בדידות נוראית, הן הוא החבר הטוב ביותר שלי ואינני יכולה להיות כנה איתו עד הסוף.
על סף ייאוש. לו קשה לקבל את המצב (בצדק), המילה גירושין כבר בונחה על השוחלן.
אבל איך מתגרשים בסיטואציה כזו? סתם מפרקים משפחה? מאידך - אני לא יכולה איתו יותר. לא יכולה להביט בו. לא מעוניינת לשוחח איתו. זה בעצם כך כבר המון זמן, אולי אפילו שנתיים.
ואני חוששת שהדכאון הוא תוצר של תחושותי ולא להיפך. סליחה על ההודעה המבולבלת. אני אובדת עצות ורועדת מפחד.
משהו אצלי השתבש ביכולת ההערכה של מה שיש לי. ואני גם מרגישה אשמה נוראית. ברור לי שאת כל התחושות הללו, ביחד עם השאלות, יש לשים בצד, אבל אני עדיין מחפשת את הדרכים לעשות זאת. 
