פיונת כבר לא מכשפונת
New member
על סף השיגעון.
כמו קליפות מסוכרות של תפוזים שאתה זולל וקצת מזגים, לועס וכל נגיסה יש בה שילוב משכר של מר ומתוק ככה אני מרגישה עם כל הגשמה של פנטזיה. פעם, פנטזיות היו תלויות אצלי בארון, חנוטות בפורמלין. היו כאלה שהיו כל כך מאחור שלא ידעתי בכלל על קיומן. פתאום יום אחד נפתח הארון, הוסרו העטיפות, גיליתי את טעמה המר- מתוק של ההגשמה. וכמו הזולל המכור לזלילתו ככה אני לא מסוגלת לעצור את ההנאה מהסרת עטיפה נוספת של חליפת פנטזיה. ולפעמים עולה השאלה -איפה הגבול? פעם הייתה לי תשובה מאוד ברורה, היום אני יודעת שאני כל פעם מזיזה את הגבול עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, עד שעולם הדימיון יהיה מוכל לגמרי בתוכי.
כמו קליפות מסוכרות של תפוזים שאתה זולל וקצת מזגים, לועס וכל נגיסה יש בה שילוב משכר של מר ומתוק ככה אני מרגישה עם כל הגשמה של פנטזיה. פעם, פנטזיות היו תלויות אצלי בארון, חנוטות בפורמלין. היו כאלה שהיו כל כך מאחור שלא ידעתי בכלל על קיומן. פתאום יום אחד נפתח הארון, הוסרו העטיפות, גיליתי את טעמה המר- מתוק של ההגשמה. וכמו הזולל המכור לזלילתו ככה אני לא מסוגלת לעצור את ההנאה מהסרת עטיפה נוספת של חליפת פנטזיה. ולפעמים עולה השאלה -איפה הגבול? פעם הייתה לי תשובה מאוד ברורה, היום אני יודעת שאני כל פעם מזיזה את הגבול עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, עד שעולם הדימיון יהיה מוכל לגמרי בתוכי.