בשבת חול המועד יקראו את שיר השירים, קובץ של שירי אהבה שכמעט ולא הוכנסו לתנך.
על מה לא הוכנסו? קל לראות בהם שירי חול או שירים אירוטיים. ואני כבר מדמיין איך הרבנים של אז שנסערו כל אימת שנשמע קול באשה- קראו את הספר הזה ועמדו לגנוז אותו לנצח נצחים.
עד שבא ר' עקיבא ואמר "שיר השירים קודש קדשים".
אהבה אמיתית ,טהורה ודו צדדית היא קודש קדשים, אין בה דבר טמא או אסור, והיא אף מושווית לאהבה בין הקב"ה לעם ישראל.
אבל לפעמים אהבה אמיתית דופקת בדלת- ואנחנו לא פותחים לה.
מכל מיני סבות...
פרק ה' מתאר אהבה כזו:
בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה--אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. {ס} ב אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. ד דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. ה קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. ו פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ--בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. ז מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. ח הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי--מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. ט מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים: מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ. י דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. יא רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב. יב עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב--יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת. יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים--נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר. יד יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן--בָּחוּר, כָּאֲרָזִים. טז חִכּוֹ, מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ, מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.
מה קורה שם, בעצם? הגבר מגיע לבית אהובתו ומבקש להיכנס, היא מתעצלת לפתוח את הדלת ,ומתחבטת בינה לבין עצמה בתירוצים קלושים. עד שהיא כבר נזכרת- זה מאוחר מידי.... הגבר חומק ממנה והיא מחפשת אחריו ,ולא מוצאת.
שומרי העיר מוצאים אותה, ומכים אותה, והיא חבולה ומצולקת ,נפשית וגופנית ממלמלת אל בנות ירושלים, חברותיה " הגידו לו שחולת אהבה אני".
הפלרטוט שלה וההתפנקות מול הגבר נגמרים במפח נפש, הספור העצוב הזה מזכרי לי ספורי אהבה חד צדדים מהעבר ,כאלה שחמקו ולא ישובו. פלרטוטים קטנים שמעולם לא התפתחו .....ומסקנה לעתיד- כשהאהבה דופקת בדלת, צריך לפתוח לה. לתת לזה לקרות. ולא להכנע לקולות פנימים ,פן נתחרט אחר כך...
