על סאונדים ורטרו
זה למעשה מעין המשך לדיון על הסאונדים בפרוג שהתקיים כאן לא מכבר. בדיון ההוא שאלנו את עצמנו האם זה "נכון" לנסות ולשחזר את הסאונד החם של הכלים של שנות השבעים. מישהו טען באוזניי לא מזמן את הטענה ההגיונית שכל הנסיונות לדבוק גם בימינו בכלים של פעם דוגמת מלוטרון, האמונדים, גיטרות ריקנבקר וכו' הם פאתטיים, ולא מתקדמים בעליל. הכלים הנ"ל היו אז קידמת הטכנולוגיה - כיום השימוש בהם הוא סוג של רטרו. ובכלל, מה הרעיון בלנסות להישמע כמו משהו שכבר היה? עובדה שיש להקות נפלאות שפועלות בימינו ללא שום געגועים לסאונדים האלה, דוגמת Thinking Plague. דיי השתכנעתי, ומצאתי את עצמי קצת בבעיה עם להקה כמו אנגלאגארד. להקה שאני מאוד אוהב בלשון המעטה, שכן לוקחת לטעמי את הפרוג קדימה, אך תוך הסתמכות לא מועטה על סאונדים של לפני שלושה עשורים. האם יש בזה טעם לפגם? האם זו שמרנות, חקיינות? ואז שאלתי את עצמי - ואני שואל גם אתכם, בעיקר את אלו המצדדים בטענה הזו - במה זה בעצם שונה מההחלטה של ג'נטל ג'יאנט להשתמש בכינור, צ'לו ואורגנים משונים, מהשימוש של יס באורגן כנסיה, או מהבחירה של גריפון להשתמש בקראמהורן ובאסון? האם זה לא סוג של רטרו, אם נתעלם מהעובדה שהמושג הזה עוד לא נטבע אז? אולי זה בעצם לגיטימי לגמרי להשתמש במלוטרון בימינו, אם נחשוב על זה כעל סתם עוד כלי, בדיוק כמו כינור שלרגע לא איבד את הרלוונטיות שלו למוסיקה המודרנית למרות שמדובר בכלי של "פעם". ואז יאמרו המקטרגים שזה בדיוק העניין - המלוטרון (לצורך העניין אני נדבק אליו) הוא כלי שעלה ודעך במהלך שנות השבעים. מעולם לא הייתה לו רלוונטיות מוסיקלית רחבה כמו זו של הכינור, ועל כן הוא לא "ראוי" להיחשב לכלי שאפשר להשתמש בו מבלי שזה יחשב רטרו לתקופה ולסגנון מאוד ספציפיים. מה אתם חושבים?
זה למעשה מעין המשך לדיון על הסאונדים בפרוג שהתקיים כאן לא מכבר. בדיון ההוא שאלנו את עצמנו האם זה "נכון" לנסות ולשחזר את הסאונד החם של הכלים של שנות השבעים. מישהו טען באוזניי לא מזמן את הטענה ההגיונית שכל הנסיונות לדבוק גם בימינו בכלים של פעם דוגמת מלוטרון, האמונדים, גיטרות ריקנבקר וכו' הם פאתטיים, ולא מתקדמים בעליל. הכלים הנ"ל היו אז קידמת הטכנולוגיה - כיום השימוש בהם הוא סוג של רטרו. ובכלל, מה הרעיון בלנסות להישמע כמו משהו שכבר היה? עובדה שיש להקות נפלאות שפועלות בימינו ללא שום געגועים לסאונדים האלה, דוגמת Thinking Plague. דיי השתכנעתי, ומצאתי את עצמי קצת בבעיה עם להקה כמו אנגלאגארד. להקה שאני מאוד אוהב בלשון המעטה, שכן לוקחת לטעמי את הפרוג קדימה, אך תוך הסתמכות לא מועטה על סאונדים של לפני שלושה עשורים. האם יש בזה טעם לפגם? האם זו שמרנות, חקיינות? ואז שאלתי את עצמי - ואני שואל גם אתכם, בעיקר את אלו המצדדים בטענה הזו - במה זה בעצם שונה מההחלטה של ג'נטל ג'יאנט להשתמש בכינור, צ'לו ואורגנים משונים, מהשימוש של יס באורגן כנסיה, או מהבחירה של גריפון להשתמש בקראמהורן ובאסון? האם זה לא סוג של רטרו, אם נתעלם מהעובדה שהמושג הזה עוד לא נטבע אז? אולי זה בעצם לגיטימי לגמרי להשתמש במלוטרון בימינו, אם נחשוב על זה כעל סתם עוד כלי, בדיוק כמו כינור שלרגע לא איבד את הרלוונטיות שלו למוסיקה המודרנית למרות שמדובר בכלי של "פעם". ואז יאמרו המקטרגים שזה בדיוק העניין - המלוטרון (לצורך העניין אני נדבק אליו) הוא כלי שעלה ודעך במהלך שנות השבעים. מעולם לא הייתה לו רלוונטיות מוסיקלית רחבה כמו זו של הכינור, ועל כן הוא לא "ראוי" להיחשב לכלי שאפשר להשתמש בו מבלי שזה יחשב רטרו לתקופה ולסגנון מאוד ספציפיים. מה אתם חושבים?