על נאמנות לידיד נפש וזוגיות
בעקבות דיון הידידות של דיאנה, וכמה שאלות ששאלתי את עצמי. יש לי ידיד נפש, במקרה הוא גם אקס. הייתי עם הבחור הזה שנתיים וחצי בעבר הרחוק, מסוג הדברים שכבר מזמן נשכחו ואולי גם הועילו בגזרת המתח המיני (שפשוט לא קיים). מאז אותה פרידה שנינו ניהלנו לא מעט קשרים, התאהבנו, וחווינו חוויות ושינויים בעולמינו הרומנטי. האקס שלי מאוד לא אהב את הקשר שלי איתו, ובעקבות אותה התנגדות הורדנו פרופיל. כלומר, שמרנו על קשר, שיחת טלפון פעם בשבוע, קצת במסנג'ר, מתראים אחת לחודשיים... לא משהו שאפשר לקרוא לו ידידות נפש (למרות שכשכבר דיברנו, אז באמת דיברנו), פשוט בהשוואה לתקופות שבהן שוחחנו יום יום וגם נפגשנו פחות או יותר באותה התדירות... לא הייתה השוואה. אותו ידיד נפש, הסתבר בדיעבד, כעס עלי נורא. נפגע, הרגיש מרומה ועוד ועוד דברים לא נעימים. רגע לאחר הפרידה מהאקס, הקשר ביננו חזר לעצמו... ובהתאמה גם חוויתי משבר גדול מאוד. אותו ידיד היה שם בכדי לתמוך (נפשית, וגם כלכלית... הוא פשוט העניק לי 3000 שקלים לטובת אותו מקרה חירום. הם יחזרו אליו כמובן, אבל הוא חייל עני ורציתי להמחיש את ההקרבה.) הוא היה שם בכל רגע, חיבק ועודד ונתן מה שהוא יכול. באותם ימים קלטתי כמה עקומה הייתה ההחלטה שלי להתרחק מהאדם הזה, שהוא בעצם החבר הכי טוב והיחיד שיש לי, וידעתי ביני לבין עצמי שלעולם, לטובת אף אחד ושום דבר, אני לא אתרחק ממנו שוב. למזלי בן זוגי החדש הכיר אותנו יחד, והם אוהבים אחד את השני מאוד... אבל אני יודעת שלא הרבה אנשים היו מסתדרים עם קשר שכזה... אולי אפילו, אני? אני תוהה מה היה קורה אם בן זוגי לא היה אוהב את הקשר הזה, ומה אתם חושבים... אני קוראת לא מעט דיונים כאלה, על הידידה או הידיד הטוב, והדעה הרווחת (כשלא מודעים לפרטים) היא שבן הזוג קודם לכל... האם זה באמת כך? האם הייתם נוטשים חבר נפש?
בעקבות דיון הידידות של דיאנה, וכמה שאלות ששאלתי את עצמי. יש לי ידיד נפש, במקרה הוא גם אקס. הייתי עם הבחור הזה שנתיים וחצי בעבר הרחוק, מסוג הדברים שכבר מזמן נשכחו ואולי גם הועילו בגזרת המתח המיני (שפשוט לא קיים). מאז אותה פרידה שנינו ניהלנו לא מעט קשרים, התאהבנו, וחווינו חוויות ושינויים בעולמינו הרומנטי. האקס שלי מאוד לא אהב את הקשר שלי איתו, ובעקבות אותה התנגדות הורדנו פרופיל. כלומר, שמרנו על קשר, שיחת טלפון פעם בשבוע, קצת במסנג'ר, מתראים אחת לחודשיים... לא משהו שאפשר לקרוא לו ידידות נפש (למרות שכשכבר דיברנו, אז באמת דיברנו), פשוט בהשוואה לתקופות שבהן שוחחנו יום יום וגם נפגשנו פחות או יותר באותה התדירות... לא הייתה השוואה. אותו ידיד נפש, הסתבר בדיעבד, כעס עלי נורא. נפגע, הרגיש מרומה ועוד ועוד דברים לא נעימים. רגע לאחר הפרידה מהאקס, הקשר ביננו חזר לעצמו... ובהתאמה גם חוויתי משבר גדול מאוד. אותו ידיד היה שם בכדי לתמוך (נפשית, וגם כלכלית... הוא פשוט העניק לי 3000 שקלים לטובת אותו מקרה חירום. הם יחזרו אליו כמובן, אבל הוא חייל עני ורציתי להמחיש את ההקרבה.) הוא היה שם בכל רגע, חיבק ועודד ונתן מה שהוא יכול. באותם ימים קלטתי כמה עקומה הייתה ההחלטה שלי להתרחק מהאדם הזה, שהוא בעצם החבר הכי טוב והיחיד שיש לי, וידעתי ביני לבין עצמי שלעולם, לטובת אף אחד ושום דבר, אני לא אתרחק ממנו שוב. למזלי בן זוגי החדש הכיר אותנו יחד, והם אוהבים אחד את השני מאוד... אבל אני יודעת שלא הרבה אנשים היו מסתדרים עם קשר שכזה... אולי אפילו, אני? אני תוהה מה היה קורה אם בן זוגי לא היה אוהב את הקשר הזה, ומה אתם חושבים... אני קוראת לא מעט דיונים כאלה, על הידידה או הידיד הטוב, והדעה הרווחת (כשלא מודעים לפרטים) היא שבן הזוג קודם לכל... האם זה באמת כך? האם הייתם נוטשים חבר נפש?
אוהבת אותם. כל אחד ואחד...