מגהץ קיטור
את יודעת לגעת, מזל שיש מגהץ קיטור. בכלל בחיים. כי הוא צריך 10 דקות להתחמם. ואז יש לך כמה דקות לעשות מה שבא, כי זה זמן מת, את יודעת... וזמן מת זה זמן שעושים את הדברים הנפלאים ביותר. ואז קוראים את ההודעות, כמו שלך, וקוראים, וקוראים... והאדים עולים והקיטור נבנה בלחץ גבוה. אבל אז המגהץ כבר לא חשוב, כי אתה עושה לא מה ש``צריך``, כמו לגהץ לפני העבודה, אלא מה ש``חשוב``. אחרון ראשון. התגובה של הידידה שלי באמת לא היתה שטחית, כפי שאת רואה, ולכן נפגעתי. זה היה ביטול יסודי, וגם בגלל זה לקח לי זמן לבנות את התגובה שלי. לי זה קרה לפני שנתיים. תהליך מאד עמוק, שלא האמנתי שיכול לקרות לי, וכמו בהודעה לדארמה, אני עדיין שמה. תהליך שכרוך בעצב עמוק. שלצערי אני עובר את רובו עם עצמי, בלי יכולת לשתף את הסביבה הקרובה, בגלל שאני מתרחק. בגלל ש``הם`` לא יבינו, ויותר גרוע, יבטלו פורום כזה, למשל (ולא.. אין קשר...) ואני רואה אנשים סביבי בתהליך כזה, גם צעירים ממני וגם מבוגרים, ואני מקנא בהם. במיוחד באלו שבתחילת התהליך. של שינוי. של פריחה, של... איך נאמר... שמחה של תינוק שמגלה עולם? את בטח מבינה על מה אני מדבר. הגעתי לתהליך גם מתוך צירוף של נסיבות - היפתחות לפורומים, צ`טים ופגישה חד פעמית ומזעזעת עם פותחת בקלפים, באותו תהליך שקארל יונג מכנה סינכרוניות. אוסף של תהליכים שאין ביניהם תלות הדדית, וביחד הם יוצרים תובנה אחת, שמבחינה מדעית אי אפשר לכמת אותה ולאשש אותה בניסויים. והכי חשוב בתאוריה הזו, שצריך לפקוח את העיניים. להבין שהמקריות הזו לא מקרית. שאם נפקח יותר את העיניים ונבטל יותר את האגו, ה``מקרים`` האלו יתוו לנו יותר את הדרך. אחת מאבני הדרך שלי היתה לפני כשנה וחצי, כשקבלתי ליומולדת מתנה מיוחדת במינה. איבחון באורה סומה. הגעתי למקום מאד מאד ציורי בארץ, ואישה עם מיליון בקבוקונים בצבעים מדהימים. ישבתי שמה שעתיים. ואני זוכר, שהשפלתי את העיניים ואמרתי ``יאללה, יאללה תעברי הלאה`` כשהיא הסתכלה על אוסף הבקבוקים עם הצבעים שהכי דיברו אלי, ואמרה לי שאני ..... נפש עתיקה שירדה לעולם לתקן דברים. אני לא מתייחס למה שהיא אמרה, רק לתגובה שלי. אני? מה פתאום אני... זה בכלל מישהו אחר שמקבל את ה``מחמאה``. לא נעים כזה... ממתי אני מקבל מתנה כזו? לא ראוי. אני לא ראוי. ובמקומות כאלו, עם אנשים כמוך, כמוכם, אני כן ראוי. ראוי בדיוק לאותם דברים שאני מאחל לעצמי. מאיש של מחשבים, מכונות, שכלתנות (כן... היה גם קטע ארוך של עיסוק בפאראפסיכולוגיה, אבל זו אופרה אחרת... הדגים האלו...) עברתי להיות בן אדם. של מגע. של טיפול. של אמפטיה לאחרים. קבלה של דברים. אהבה. ויש עוד המון המון לעבור. את העניין שלשמו התכנסתי לפני שנתיים, עוד לא פתרתי. עוד לא אזרתי את האומץ כדי להגיד שימות כל העולם ואני עושה רק מה שטוב לעצמי. עוד לא. עוד לא. שתלו בי בילדות אחריות גדולה מדי מכדי לעזוב. להפרד. לשנות חיים של אחרים בצורה דראסטית כזו. הפורום הזה מעניק לי - ואני מאמין שלעוד כמה - את החיבור לעצמם. לגלות מבעד לפחד, בושה, חוסר אונים - את הגרעין הקשה של האנושיות. את התמצית כמו שקוראים לכך ברפואה סינית. זהו. זו תעודת הזהות שלי
והבגדים עוד לא מגוהצים. באהבה. מאד. איש. אחד.
