השמש בהתגלמותה
New member
על כניעה
ועכשיו, כשאתה במרחק נשימה ממני, באותו שבריר שניה, וזה באמת שבריר שניה, לפני שאני מנסה לבלוע אותך ואתה מנסה להפשיט אותי בלי להרוס לי את הבגדים, כשאני נושמת אותך ולא יודעת איך להכיל את ההתרגשות, אני באמת תוהה מה התשובה לשאלה שתשאל אותי קצת יותר מאוחר: "למה אמרת לי לא?"
ואני יודעת למה אמרתי לא, ואני יודעת מה ניסיתי להשיג, אבל באותו רגע, כשהכל הופך להיות רק תפאורה, כשאני שוכחת מכל דבר אחר, כנדמה לי שזה רק אתה ואני ושום דבר אחר לא קיים יותר, וכמה שזה בנאלי וקלישאתי ככה בדיוק אני מרגישה, והתשוקה מעבירה אותי על דעתי, ואני חייבת אותך, עכשיו, ואני כבר לא בטוחה מה אני חייבת מרוב שאני רוצה, וזה רגע אחד שבו הכל מתפרץ, בתפאורה החיוורת הזאת, שהיא כל מה שהוא לא אתה ולא אני, תלוי גם הלא הזה שלי, מגוחך, טיפשי, ריק מתוכן או ממשמעות.
כי כשאני נושמת אותך אל תוכי אני לא מבינה איך ניסיתי למנוע את זה מעצמי, ואני גם יודעת שאני לא אעשה את זה יותר. אני מכורה. לגמרי מכורה, מפנימה את זה פתאום. פתאום, על רקע הטשטוש וההתרגשות הזאת שמופיעה כל פעם שאני פוגשת אותך ולא מרפה ממני וגורמת לי להרגיש כמו איזו ילדה קטנה שעושה משהו בפעם הראשונה, וזאת רחוקה מלהיות הפעם הראשונה של משהו, ואני עדיין מתרגשת מעצם הנוכחות שלך, צפה לנגד עיניי ההבנה הכ"כ חדה, כ"כ ברורה הזאת, שאני פשוט לא יכולה בלי. מכורה אליך. וזה לא משהו אחד.
אני מכורה לקול שלך שמרעיד אצלי כל תא בגוף, מלטף וסמכותי ונעים ומרגיע, שאני שומעת לפעמים שניה לפני שאני נרדמת או מתוך איזה חלום, או חלום בהקיץ, כמו ה"לא לזוז" הזה שמעביר אותי על דעתי, הניגוד הזה של סמכות- ליטוף, אני מתה על זה.
או המבט שלך, שמפשיט ומזיין בו- זמנית, נוטף תשוקה וחום, וגורם לי להרגיש האישה הכי יפה בעולם.
והמגע שלך... המגע שלך מעביר בי חשמל. אני מקווה שאתה מבין שזה לא תמיד ככה אצלי, שאני רגישה לכל נגיעה, שאני מתחרמנת מכל ליטוף וגומרת כל שניה. זה רק אתה, יש לך חשמל באצבעות, ואולי זה נכון, אני מתחילה להאמין לזה.
והעקשנות שלך. אני מרגישה שאתה מנסה לכבוש משהו, ואם כן, זה מצליח. אני מרגישה שבכל פעם אני נכנעת קצת יותר, אני קצת יותר שלך. כמו ברגע ההוא, שאני לא בטוחה אם היה באמת או דמיינתי את מה שבדיוק היה שם, כשהיית מעליי ובתוכי, טווח התנועה שלי די מוגבל, והכרחת אותי להירגע, והכרחת אותי להרגיש, לנשום ולהרגיש תוך כדי שאתה מזיין אותי לאט. וכן, אני לא יודעת אם ידעת, אבל זה בדיוק מה שמשאיר לי את המקום להרגיש- כשאני נרגעת, כשאני לא נסחפת, כשאני נשארת קצת רעבה, כשקצת חסר משהו, כשנשאר קצת מקום, כשלא הכל נסחף למקום אחד. אז הרגשתי. וברגע הזה לא רציתי להסתכל לך בעיניים, שלא תראה משהו שאני בעצמי לא בטוחה בו, כי גם ככה אתה זה שהוביל למקום המסוכן הזה, וזאת לא אשמתי, כי כל מה שאני רציתי זה הרבה ומהר ולבלוע אותך. אבל לא נתת לי. נתת לי פתאום להרגיש ממש אותך. אז לא הסתכלתי לך בעיניים, ושוב, אולי אני מתבלבלת, אני לא טוענת שידעתי במאה אחוז מה קורה איתי, כי בכל זאת נהניתי והייתי מעורפלת, אבל הרגשתי את המבט שלך מתעקש ומחפש את שלי.
לא הבנתי למה זה טוב עכשיו, וניסיתי להתחמק, אבל מצאת אותו. וכשהמבט שלי טבע במבט הכחול והגדול שלך, היה בזה משהו מלחיץ אבל גם מרגיע, קצת מזכיר את מה שקורה כשממשיכים להצליף למרות שזה כבר באמת כואב.
וניסיתי לא לייחס לרגע הזה שום משמעות, לצרף אותו ל"לא" הריק שתלוי שם באוויר, שאולי יזכיר לי למה לא, אבל כבר לא רציתי.
כל מה שרציתי היה פשוט לטבוע ברגע, להינות ממנו, למצות אותו. להפסיק להתנגד. אני לא יכולה לשלוט בכל דבר.
אז אולי זה בכלל לא היה, אולי מה שקורה בלהט התשוקה הוא לא מדד לכלום, או במקרה הטוב- מדד למה שהיה באותו רגע, וגם, אולי בלי שום דבר מעבר.
אבל אני הרגשתי משהו. הרגשתי שהמבט הזה, שנמשך אולי שניה וחצי, גרם לאיזו חומה ליפול אצלי.המבט שהכרחת אותי לחלוק, בלי מילים, בלי שום בקשה מפורשת, וההסכמה שלי לחלוק אותו, היוותה כניעה ושייכות גדולה יותר מכל הסכמה אחרת, מכל הסכמה לכל סטירה, לכל נשיכה, לכל צביטה, לכל הצלפה, לכל חדירה שהיא, לכל בקשה שלא תהיה.
היה שם משהו שאולי בכלל לא היה אבל אני הרגשתי אותו, ואח"כ הבנתי עד כמה אני באמת מכורה, במובן הכי מילולי של המילה, וכמה זה מסוכן יותר מכל דבר אחר שעשינו, שחשבנו לעשות או שפינטזתי עליו אי פעם.
וכמה אזהרות שיש כאן מכל אלה, מקשירה לא טובה, מהצלפה חזקה מדי או במקום הלא נכון, מחניקה, ממה לא, בשנים שאני קוראת כאן לא נתקלתי באף אזהרה מהסוג הזה. ועכשיו תגידו לי שזה לא מסוכן יותר.
ועכשיו, כשאתה במרחק נשימה ממני, באותו שבריר שניה, וזה באמת שבריר שניה, לפני שאני מנסה לבלוע אותך ואתה מנסה להפשיט אותי בלי להרוס לי את הבגדים, כשאני נושמת אותך ולא יודעת איך להכיל את ההתרגשות, אני באמת תוהה מה התשובה לשאלה שתשאל אותי קצת יותר מאוחר: "למה אמרת לי לא?"
ואני יודעת למה אמרתי לא, ואני יודעת מה ניסיתי להשיג, אבל באותו רגע, כשהכל הופך להיות רק תפאורה, כשאני שוכחת מכל דבר אחר, כנדמה לי שזה רק אתה ואני ושום דבר אחר לא קיים יותר, וכמה שזה בנאלי וקלישאתי ככה בדיוק אני מרגישה, והתשוקה מעבירה אותי על דעתי, ואני חייבת אותך, עכשיו, ואני כבר לא בטוחה מה אני חייבת מרוב שאני רוצה, וזה רגע אחד שבו הכל מתפרץ, בתפאורה החיוורת הזאת, שהיא כל מה שהוא לא אתה ולא אני, תלוי גם הלא הזה שלי, מגוחך, טיפשי, ריק מתוכן או ממשמעות.
כי כשאני נושמת אותך אל תוכי אני לא מבינה איך ניסיתי למנוע את זה מעצמי, ואני גם יודעת שאני לא אעשה את זה יותר. אני מכורה. לגמרי מכורה, מפנימה את זה פתאום. פתאום, על רקע הטשטוש וההתרגשות הזאת שמופיעה כל פעם שאני פוגשת אותך ולא מרפה ממני וגורמת לי להרגיש כמו איזו ילדה קטנה שעושה משהו בפעם הראשונה, וזאת רחוקה מלהיות הפעם הראשונה של משהו, ואני עדיין מתרגשת מעצם הנוכחות שלך, צפה לנגד עיניי ההבנה הכ"כ חדה, כ"כ ברורה הזאת, שאני פשוט לא יכולה בלי. מכורה אליך. וזה לא משהו אחד.
אני מכורה לקול שלך שמרעיד אצלי כל תא בגוף, מלטף וסמכותי ונעים ומרגיע, שאני שומעת לפעמים שניה לפני שאני נרדמת או מתוך איזה חלום, או חלום בהקיץ, כמו ה"לא לזוז" הזה שמעביר אותי על דעתי, הניגוד הזה של סמכות- ליטוף, אני מתה על זה.
או המבט שלך, שמפשיט ומזיין בו- זמנית, נוטף תשוקה וחום, וגורם לי להרגיש האישה הכי יפה בעולם.
והמגע שלך... המגע שלך מעביר בי חשמל. אני מקווה שאתה מבין שזה לא תמיד ככה אצלי, שאני רגישה לכל נגיעה, שאני מתחרמנת מכל ליטוף וגומרת כל שניה. זה רק אתה, יש לך חשמל באצבעות, ואולי זה נכון, אני מתחילה להאמין לזה.
והעקשנות שלך. אני מרגישה שאתה מנסה לכבוש משהו, ואם כן, זה מצליח. אני מרגישה שבכל פעם אני נכנעת קצת יותר, אני קצת יותר שלך. כמו ברגע ההוא, שאני לא בטוחה אם היה באמת או דמיינתי את מה שבדיוק היה שם, כשהיית מעליי ובתוכי, טווח התנועה שלי די מוגבל, והכרחת אותי להירגע, והכרחת אותי להרגיש, לנשום ולהרגיש תוך כדי שאתה מזיין אותי לאט. וכן, אני לא יודעת אם ידעת, אבל זה בדיוק מה שמשאיר לי את המקום להרגיש- כשאני נרגעת, כשאני לא נסחפת, כשאני נשארת קצת רעבה, כשקצת חסר משהו, כשנשאר קצת מקום, כשלא הכל נסחף למקום אחד. אז הרגשתי. וברגע הזה לא רציתי להסתכל לך בעיניים, שלא תראה משהו שאני בעצמי לא בטוחה בו, כי גם ככה אתה זה שהוביל למקום המסוכן הזה, וזאת לא אשמתי, כי כל מה שאני רציתי זה הרבה ומהר ולבלוע אותך. אבל לא נתת לי. נתת לי פתאום להרגיש ממש אותך. אז לא הסתכלתי לך בעיניים, ושוב, אולי אני מתבלבלת, אני לא טוענת שידעתי במאה אחוז מה קורה איתי, כי בכל זאת נהניתי והייתי מעורפלת, אבל הרגשתי את המבט שלך מתעקש ומחפש את שלי.
לא הבנתי למה זה טוב עכשיו, וניסיתי להתחמק, אבל מצאת אותו. וכשהמבט שלי טבע במבט הכחול והגדול שלך, היה בזה משהו מלחיץ אבל גם מרגיע, קצת מזכיר את מה שקורה כשממשיכים להצליף למרות שזה כבר באמת כואב.
וניסיתי לא לייחס לרגע הזה שום משמעות, לצרף אותו ל"לא" הריק שתלוי שם באוויר, שאולי יזכיר לי למה לא, אבל כבר לא רציתי.
כל מה שרציתי היה פשוט לטבוע ברגע, להינות ממנו, למצות אותו. להפסיק להתנגד. אני לא יכולה לשלוט בכל דבר.
אז אולי זה בכלל לא היה, אולי מה שקורה בלהט התשוקה הוא לא מדד לכלום, או במקרה הטוב- מדד למה שהיה באותו רגע, וגם, אולי בלי שום דבר מעבר.
אבל אני הרגשתי משהו. הרגשתי שהמבט הזה, שנמשך אולי שניה וחצי, גרם לאיזו חומה ליפול אצלי.המבט שהכרחת אותי לחלוק, בלי מילים, בלי שום בקשה מפורשת, וההסכמה שלי לחלוק אותו, היוותה כניעה ושייכות גדולה יותר מכל הסכמה אחרת, מכל הסכמה לכל סטירה, לכל נשיכה, לכל צביטה, לכל הצלפה, לכל חדירה שהיא, לכל בקשה שלא תהיה.
היה שם משהו שאולי בכלל לא היה אבל אני הרגשתי אותו, ואח"כ הבנתי עד כמה אני באמת מכורה, במובן הכי מילולי של המילה, וכמה זה מסוכן יותר מכל דבר אחר שעשינו, שחשבנו לעשות או שפינטזתי עליו אי פעם.
וכמה אזהרות שיש כאן מכל אלה, מקשירה לא טובה, מהצלפה חזקה מדי או במקום הלא נכון, מחניקה, ממה לא, בשנים שאני קוראת כאן לא נתקלתי באף אזהרה מהסוג הזה. ועכשיו תגידו לי שזה לא מסוכן יותר.
