א נ י ג מ ט י
New member
על כביסה מלוכלכת
והפעם לא משלנו. חביב הפורום, יאיר לפיד, מתייחס לרכילות אודותיו במעריב. זה נכון שלרוב אין עשן בלי אש, אבל אולי, רק אולי, ורק לפעמים, יש. הרכילות אודותי\יאיר לפיד ממוסף סופשבוע של מעריב בשעה רעה ומוצלחת זוגתי שתחיה ואני החלטנו להיפרד. מדובר, יש להודות, במשימה לא פשוטה. אנשים שחיים ביחד 15 שנה צוברים כמות מבהילה של גרביים לא זוגיים, מה שמקשה על חלוקת רכוש צודקת. בנוסף לכך, יש לפרידה צד רגשי סבוך, שגורם לרוב הגברים לקנות מיד ספות עור שחורות. אקט הפרידה עצמו התקיים ביום שישי בשבע וחצי בבוקר עת הופיעו ציון, ציון וציון והתחילו להעמיס את הבגדים שלי על הטנדר. בשמונה ועשרה, מסיבות שהטבע דורשן, החלטתי לסור לשירותים, שם גיליתי אדם שהקריח טרם זמנו והציג עצמו כרונן. שאלתי מה הוא עושה שם, והוא אמר שהוא לא יפריע לי, אני יכול להמשיך. ניסיתי לעשות כדבריו, אבל ביישנות טבעית מנעה ממני, כך שהתעקשתי לברר מי הוא. התברר שמדובר ברכילאי של מקומון ידוע. הוא הוציא פנקס קטן עם כריכה כחולה ובחן אותי בחביבות. "מה תגובתך לפרידה", שאל. אמרתי לו שזה לא עניינו. הוא שאל אם אני מכחיש. שאלתי את מה בדיוק, ועל כך הוא רשם בחריצות בפנקסו, "לפיד: אני לא מכחיש", והוסיף שלושה סימני קריאה. חצי שעה אחר כך, כשהגעתי לדירה החדשה, הוא חיכה לי בלובי. העמדתי פנים שאיני רואה אותו, אבל הוא כבר גרר אותי הצדה. "אביחי למעלה", לחש לי, "תזכור להתעלם ממנו". שאלתי מי זה בדיוק אביחי, אבל הוא רק קרץ לי. פעמיים. עליתי למעלה וגיליתי שממתין לי צעיר מאותגר מגדרית, שלא הפסיק לצחקק והציג את עצמו כבעל טור רכילות בשבועון בידור נפוץ. "כולם מדברים עליך", בישר לי בששון, "זה נכון שיש לך רומן עם מרב מיכאלי?". טרם הספקתי לענות, צלצל הטלפון. על הקו היתה אורית מהמקומון השני. "רונן שם?", היא שאלה בחרדה ניכרת. אמרתי שלא, אבל אביחי עומד בדיוק מאחורי. "אל תדבר איתו", היא הזהירה אותי, "מה קורה עם מרב?". בשלב זה התחלתי להיות מבולבל במקצת. את מרב מיכאלי, שהיא בחורה מקסימה בעליל, ראיתי בפעם האחרונה לפני שנתיים וחצי בכניסה לאצטדיון יד אליהו. ככל הזכור לי היא נופפה לי מרחוק ואני נופפתי בחזרה. זה אמנם מראה על קרבה מסוימת, אבל היה לי ספק אם זה עומד בהגדרה של רומן. החלטתי להיות תקיף. פניתי לאביחי ואמרתי לו שאין לי כלום עם מרב ושלא יבלבל את המוח. הוא הקשיב לי בהתעניינות. "בגדת גם בה?", ציווח בצהלה, "אתה תותח!". ציון א´, שעמד לידנו, הציע לחלק את גופו של אביחי בין המגירות, אבל היה לי חשש שהוא ייהנה מזה, כך שהסתפקתי בכך שהעפתי אותו מהבית, הלכתי לחדר השינה ונשכבתי על המיטה להרהר במר גורלי. פרידה, לחשתי לחלל, היא תמיד דבר עצוב. בייחוד כשמעורבים בעניין שלושה ילדים קטנים שצריכים לקרוא על ההורים שלהם בעיתון. רונן, שחדר דרך צינורות הביוב, ליטף את שכמי בהשתתפות. "לא נורא", אמר, "הרבה אנשים נתפסים על חם. זה קורה כל יום". בשארית כוחותי הסתובבתי והסתכלתי עמוק בעיניו המתקרחות. לא תפסו אותי על שום חם, אמרתי לו, זה לא הסתדר, דברים כאלה קורים, אלה החיים. לראשונה מאז נפגשנו הוא נראה נעלב. "אל תיתמם", גער בי, "כולם יודעים מה קרה באמת". גלי חום תקפו את מוחי בקבוצות. "מי זה כולם?", תפסתי בצווארונו, "ולמה הם חושבים שהם יודעים יותר ממני על החיים שלי?". הוא השתחרר ממני במהלומת שוטו-קאן זריזה. "תסלח לי מאוד", אמר, "יש לי מקורות מעולים. אני מדבר איתך על אנשים שראו במו עיניהם מישהו שאמר שהוא מכיר מישהו שאמר שהוא ראה אתכם ביחד". אביחי, שהגיע בינתיים דרך חוטי החשמל, הסכים איתו מהתקרה. "אתה אישיות ציבורית", הסביר לי, "בפעם הבאה תחשוב לפני שאתה מביא הביתה שש פקיסטניות לאורגיה". מבוכה לא קטנה ירדה עלי. מצד אחד ידעתי שלא היו עוד אנשים מעורבים בפרידה, מצד שני, מדובר כנראה במקורות רכילות מעולים באמת, ועם זה קשה להתווכח. בצר לי, הצעתי להיבדק במכונת אמת. אורית (דרך המרזב, התנצלה על האיחור) הציעה לי בבוז להפסיק להתחמק. "אל תשכח", נזפה בי, "שמרב בעצמה טרקה לי את הטלפון בפרצוף. זה מוכיח משהו, לא?". אביחי, מלמעלה, אמר שטריקת טלפון זה כלום, כי הוא מצדו יכול לקבל מכות משמוליק קראוס מתי שבא לו, אבל רונן איגף את כולם כשנזכר שהוא באופן אישי פעם הצליח לא להשיג תגובה מכוכי מרדכי במשך חודשיים רצופים. לפתע נחתה עלי ההשראה. "טוב", אמרתי בחביבות, "העיקר שאתם מבינים שהסיפור עם הכלב לא נכון". השתררה שתיקה. "איזה כלב?", אמר רונן לבסוף. "מה זה חשוב", פיהקתי, "זה במילא שטויות. הוא אפילו לא הטיפוס שלי. לברדור". אורית הציצה בפנקסה. "כתוב פה שאין לך כלב", אמרה. "חי", אמרתי לה, "חי-חי, ואת מאמינה לכל מה שכתוב?". ומאז אני ישן לי בבית בשלווה והם למטה בחצר, מחפשים את רקסי.
והפעם לא משלנו. חביב הפורום, יאיר לפיד, מתייחס לרכילות אודותיו במעריב. זה נכון שלרוב אין עשן בלי אש, אבל אולי, רק אולי, ורק לפעמים, יש. הרכילות אודותי\יאיר לפיד ממוסף סופשבוע של מעריב בשעה רעה ומוצלחת זוגתי שתחיה ואני החלטנו להיפרד. מדובר, יש להודות, במשימה לא פשוטה. אנשים שחיים ביחד 15 שנה צוברים כמות מבהילה של גרביים לא זוגיים, מה שמקשה על חלוקת רכוש צודקת. בנוסף לכך, יש לפרידה צד רגשי סבוך, שגורם לרוב הגברים לקנות מיד ספות עור שחורות. אקט הפרידה עצמו התקיים ביום שישי בשבע וחצי בבוקר עת הופיעו ציון, ציון וציון והתחילו להעמיס את הבגדים שלי על הטנדר. בשמונה ועשרה, מסיבות שהטבע דורשן, החלטתי לסור לשירותים, שם גיליתי אדם שהקריח טרם זמנו והציג עצמו כרונן. שאלתי מה הוא עושה שם, והוא אמר שהוא לא יפריע לי, אני יכול להמשיך. ניסיתי לעשות כדבריו, אבל ביישנות טבעית מנעה ממני, כך שהתעקשתי לברר מי הוא. התברר שמדובר ברכילאי של מקומון ידוע. הוא הוציא פנקס קטן עם כריכה כחולה ובחן אותי בחביבות. "מה תגובתך לפרידה", שאל. אמרתי לו שזה לא עניינו. הוא שאל אם אני מכחיש. שאלתי את מה בדיוק, ועל כך הוא רשם בחריצות בפנקסו, "לפיד: אני לא מכחיש", והוסיף שלושה סימני קריאה. חצי שעה אחר כך, כשהגעתי לדירה החדשה, הוא חיכה לי בלובי. העמדתי פנים שאיני רואה אותו, אבל הוא כבר גרר אותי הצדה. "אביחי למעלה", לחש לי, "תזכור להתעלם ממנו". שאלתי מי זה בדיוק אביחי, אבל הוא רק קרץ לי. פעמיים. עליתי למעלה וגיליתי שממתין לי צעיר מאותגר מגדרית, שלא הפסיק לצחקק והציג את עצמו כבעל טור רכילות בשבועון בידור נפוץ. "כולם מדברים עליך", בישר לי בששון, "זה נכון שיש לך רומן עם מרב מיכאלי?". טרם הספקתי לענות, צלצל הטלפון. על הקו היתה אורית מהמקומון השני. "רונן שם?", היא שאלה בחרדה ניכרת. אמרתי שלא, אבל אביחי עומד בדיוק מאחורי. "אל תדבר איתו", היא הזהירה אותי, "מה קורה עם מרב?". בשלב זה התחלתי להיות מבולבל במקצת. את מרב מיכאלי, שהיא בחורה מקסימה בעליל, ראיתי בפעם האחרונה לפני שנתיים וחצי בכניסה לאצטדיון יד אליהו. ככל הזכור לי היא נופפה לי מרחוק ואני נופפתי בחזרה. זה אמנם מראה על קרבה מסוימת, אבל היה לי ספק אם זה עומד בהגדרה של רומן. החלטתי להיות תקיף. פניתי לאביחי ואמרתי לו שאין לי כלום עם מרב ושלא יבלבל את המוח. הוא הקשיב לי בהתעניינות. "בגדת גם בה?", ציווח בצהלה, "אתה תותח!". ציון א´, שעמד לידנו, הציע לחלק את גופו של אביחי בין המגירות, אבל היה לי חשש שהוא ייהנה מזה, כך שהסתפקתי בכך שהעפתי אותו מהבית, הלכתי לחדר השינה ונשכבתי על המיטה להרהר במר גורלי. פרידה, לחשתי לחלל, היא תמיד דבר עצוב. בייחוד כשמעורבים בעניין שלושה ילדים קטנים שצריכים לקרוא על ההורים שלהם בעיתון. רונן, שחדר דרך צינורות הביוב, ליטף את שכמי בהשתתפות. "לא נורא", אמר, "הרבה אנשים נתפסים על חם. זה קורה כל יום". בשארית כוחותי הסתובבתי והסתכלתי עמוק בעיניו המתקרחות. לא תפסו אותי על שום חם, אמרתי לו, זה לא הסתדר, דברים כאלה קורים, אלה החיים. לראשונה מאז נפגשנו הוא נראה נעלב. "אל תיתמם", גער בי, "כולם יודעים מה קרה באמת". גלי חום תקפו את מוחי בקבוצות. "מי זה כולם?", תפסתי בצווארונו, "ולמה הם חושבים שהם יודעים יותר ממני על החיים שלי?". הוא השתחרר ממני במהלומת שוטו-קאן זריזה. "תסלח לי מאוד", אמר, "יש לי מקורות מעולים. אני מדבר איתך על אנשים שראו במו עיניהם מישהו שאמר שהוא מכיר מישהו שאמר שהוא ראה אתכם ביחד". אביחי, שהגיע בינתיים דרך חוטי החשמל, הסכים איתו מהתקרה. "אתה אישיות ציבורית", הסביר לי, "בפעם הבאה תחשוב לפני שאתה מביא הביתה שש פקיסטניות לאורגיה". מבוכה לא קטנה ירדה עלי. מצד אחד ידעתי שלא היו עוד אנשים מעורבים בפרידה, מצד שני, מדובר כנראה במקורות רכילות מעולים באמת, ועם זה קשה להתווכח. בצר לי, הצעתי להיבדק במכונת אמת. אורית (דרך המרזב, התנצלה על האיחור) הציעה לי בבוז להפסיק להתחמק. "אל תשכח", נזפה בי, "שמרב בעצמה טרקה לי את הטלפון בפרצוף. זה מוכיח משהו, לא?". אביחי, מלמעלה, אמר שטריקת טלפון זה כלום, כי הוא מצדו יכול לקבל מכות משמוליק קראוס מתי שבא לו, אבל רונן איגף את כולם כשנזכר שהוא באופן אישי פעם הצליח לא להשיג תגובה מכוכי מרדכי במשך חודשיים רצופים. לפתע נחתה עלי ההשראה. "טוב", אמרתי בחביבות, "העיקר שאתם מבינים שהסיפור עם הכלב לא נכון". השתררה שתיקה. "איזה כלב?", אמר רונן לבסוף. "מה זה חשוב", פיהקתי, "זה במילא שטויות. הוא אפילו לא הטיפוס שלי. לברדור". אורית הציצה בפנקסה. "כתוב פה שאין לך כלב", אמרה. "חי", אמרתי לה, "חי-חי, ואת מאמינה לכל מה שכתוב?". ומאז אני ישן לי בבית בשלווה והם למטה בחצר, מחפשים את רקסי.
