על חרפת השמאל
השבוע ניתן היה למצוא רק שני מאמרים נגד החלטת הרשות הפלשתינית להוציא להורג 15 משתפי פעולה, היושבים בכלא הפלשתיני. מאמר אחד היה של אליקים העצני, ב"ידיעות אחרונות", ומאמר שני, של חגי סגל, כאן ב"מעריב". שניהם אנשי ימין מובהקים. אף איש שמאל, מהפוליטיקה, מהאקדמיה, מהתקשורת, לא מצא לנכון לזעוק. הרי לא מדובר בעניין פוליטי. מדובר באנשים שהצילו חיי ישראלים. התוצאה הבלתי מתקבלת על הדעת היא שאלה שסייעו לרצח ישראלים, ובקרוב גם הרוצחים עצמם, יצאו לחופשי. ואלה שהצילו ישראלים, עלולים להירצח. כלומר, להיות מוצאים להורג. ועוד קוראים לזה "מחיר השלום". הימין לא יכול להשפיע על הרשות הפלשתינית. השמאל יכול. הוא צריך להבהיר לאבו מאזן שהשמאל, כן, השמאל, יתנגד לשחרור של פלשתיני אחד, אם ההחלטה להוציא משת"פים להורג תצא לפועל. השמאל צריך לדרוש: שחרור פלשתינים, אבל תנאי מוקדם, ובוודאי לא יחיד, חייב להיות שחרור משת"פים. בינתיים, יוסי ביילין ויוסי שריד ושמעון פרס ועוד רבים אחרים שיש להם השפעה - שותקים. אם תישפך טיפת דם אחת של משת"פ - זה יהיה על ראש כולנו, ובעיקר על ראשם של אנשי השמאל, שלא נוקפים אצבע מול הדם שעלול להישפך. חרפת הגזענות בשבוע שעבר התקיים דיון טלוויזיוני מקדים לקראת שידור חוזר של "רוח קדים", סדרה מעניינת של דוד בן-שטרית, שעוררה גלים לא מעטים בסיבוב הראשון. המנחה היתה שלי יחימוביץ', שלזכותה ייאמר שהנושא הזה קרוב ללבה. היא היתה יכולה להיות המנחה הראויה והנכונה. בדיון השתתף גם אלברט סוויסה, עיתונאי וסופר. פעמיים חזר סוויסה על הביטוי "השבט הארי", כחלק מהביקורת שלו על האשכנזים. מההיכרות השטחית שלי עם סוויסה, וגם עם ספר אחד שכתב, הוא הצטייר כאיש שפוי ונעים הליכות. הביטוי הזה, "השבט הארי", לא שייך למחלקת השפיות. זהו ביטוי נמוך, גזעני ומכוער. על הרבה פחות ממנו פרצה שערורייה בצרפת, כאשר הבדרן-גזען דיודונה הצדיע במועל יד. אפשר להיות רדיקל מזרחי גם בלי להשתמש בביטויים גזעניים. מי שרוצה להיאבק בגזענות, והחברה הישראלית אינה חפה מגזענות, מזיק לעצמו כאשר הוא מצטייד בתחמושת גזענית. אולי אפילו אנטישמית. אפשר לבוא באלף ואחת טענות על מה שקרה למזרחים בישראל. טענות ענייניות ומוצדקות. אבל שואה לא היתה כאן, והפיכת האשכנזים ל"ארים", שאולי גם השמידו מזרחים, הם פרי חלום סהרורי, שמתאימים יותר לאל-קאעידה ולרדיקלים אנטישמים. אמירות מהסוג הזה רק מגחכות את הדיון החשוב. ציפיתי ששלי יחימוביץ' תקפוץ מכיסאה ותדרוש מאלברט סוויסה להתנצל. אבל היא לא עשתה את זה. אולי הסימפטיה המוצדקת שלה לנושא קצת עיוורה את חוש השיפוט שלה. חבל. חרפת הצבועים משום מה, אני מסרב להתרגש ממה שקרוי "חוק הג'ובים" - אותו חוק שאמור, אם יעבור, לאפשר לשרי הממשלה למנות את אנשי אמונם לשורה מוגדרת של תפקידים נחשקים. מדובר, אמנם, בחוק גרוע. אבל עקרונית, זה בכלל לא ברור, מבחינת סדרי מינהל ושלטון, שעדיף פקיד "עצמאי", על פני פקיד ממונה, ובתנאי שגם הוא איש מקצוע. שהרי הראשון תקוע בתפקידו כמו מסמר ללא ראש. ויכול השר, שנבחר מטעמנו, לנסות ולשנות מדיניות כלשהי, שאינה נראית לו, שבכדי לשנותה הוא נבחר לתפקידו - אבל הפקיד ה"עצמאי" יעשה לו את המוות. אבל גרוע מכך: בטווח הארוך נוצרת אבולוציה שלילית: רק הגרועים נכנסים לפוליטיקה. בקצב הזה, אנחנו עוד נתגעגע לעוזי כהן. הדור הבא יהיה הרבה יותר גרוע. כך שחובה להפוך את הכיוון, ולעודד את הטובים להיכנס לפוליטיקה. במובן הזה, הבעיה היא עם החוק הקיים, שהופך אנשים פוליטיים למצורעים, ולא עם החוק המוצע, שעוסק בשורה מצומצמת של תפקידים. מעבר לכך, וכמו תמיד, מדובר בחגיגת צביעות. לא ברור מדוע השופטים, שהפכו את המינויים הפוליטיים לצרעת, הם שמכתיבים את בחירת השופטים, אבל שרים אינם רשאים לבחור את הפקידים הבכירים. שתי נשים ראויות ומוכשרות, פרופ' רותי גביזון ופרופ' נילי כהן, לא זכו למינוי שיפוטי, למרות שהן ראויות יותר מאלה שזכו להיבחר. הצרה שלהן היא שהן לא שייכות לקליקה הנכונה בבית המשפט העליון. או, נכון יותר, הן לא ממש מוצאות חן בעיני מי שעומדת להיות נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. במקרה של שופטים יש צורך בגיוון חשיבתי, ולא באומרי הן. במקרה של פקידות בכירה יש צורך באנשי אמון מקצועיים שמבצעים מדיניות. אבל כרגיל אצלנו, בכל מקום אנחנו מקבלים את ההפך ממה שאנחנו זקוקים לו.
השבוע ניתן היה למצוא רק שני מאמרים נגד החלטת הרשות הפלשתינית להוציא להורג 15 משתפי פעולה, היושבים בכלא הפלשתיני. מאמר אחד היה של אליקים העצני, ב"ידיעות אחרונות", ומאמר שני, של חגי סגל, כאן ב"מעריב". שניהם אנשי ימין מובהקים. אף איש שמאל, מהפוליטיקה, מהאקדמיה, מהתקשורת, לא מצא לנכון לזעוק. הרי לא מדובר בעניין פוליטי. מדובר באנשים שהצילו חיי ישראלים. התוצאה הבלתי מתקבלת על הדעת היא שאלה שסייעו לרצח ישראלים, ובקרוב גם הרוצחים עצמם, יצאו לחופשי. ואלה שהצילו ישראלים, עלולים להירצח. כלומר, להיות מוצאים להורג. ועוד קוראים לזה "מחיר השלום". הימין לא יכול להשפיע על הרשות הפלשתינית. השמאל יכול. הוא צריך להבהיר לאבו מאזן שהשמאל, כן, השמאל, יתנגד לשחרור של פלשתיני אחד, אם ההחלטה להוציא משת"פים להורג תצא לפועל. השמאל צריך לדרוש: שחרור פלשתינים, אבל תנאי מוקדם, ובוודאי לא יחיד, חייב להיות שחרור משת"פים. בינתיים, יוסי ביילין ויוסי שריד ושמעון פרס ועוד רבים אחרים שיש להם השפעה - שותקים. אם תישפך טיפת דם אחת של משת"פ - זה יהיה על ראש כולנו, ובעיקר על ראשם של אנשי השמאל, שלא נוקפים אצבע מול הדם שעלול להישפך. חרפת הגזענות בשבוע שעבר התקיים דיון טלוויזיוני מקדים לקראת שידור חוזר של "רוח קדים", סדרה מעניינת של דוד בן-שטרית, שעוררה גלים לא מעטים בסיבוב הראשון. המנחה היתה שלי יחימוביץ', שלזכותה ייאמר שהנושא הזה קרוב ללבה. היא היתה יכולה להיות המנחה הראויה והנכונה. בדיון השתתף גם אלברט סוויסה, עיתונאי וסופר. פעמיים חזר סוויסה על הביטוי "השבט הארי", כחלק מהביקורת שלו על האשכנזים. מההיכרות השטחית שלי עם סוויסה, וגם עם ספר אחד שכתב, הוא הצטייר כאיש שפוי ונעים הליכות. הביטוי הזה, "השבט הארי", לא שייך למחלקת השפיות. זהו ביטוי נמוך, גזעני ומכוער. על הרבה פחות ממנו פרצה שערורייה בצרפת, כאשר הבדרן-גזען דיודונה הצדיע במועל יד. אפשר להיות רדיקל מזרחי גם בלי להשתמש בביטויים גזעניים. מי שרוצה להיאבק בגזענות, והחברה הישראלית אינה חפה מגזענות, מזיק לעצמו כאשר הוא מצטייד בתחמושת גזענית. אולי אפילו אנטישמית. אפשר לבוא באלף ואחת טענות על מה שקרה למזרחים בישראל. טענות ענייניות ומוצדקות. אבל שואה לא היתה כאן, והפיכת האשכנזים ל"ארים", שאולי גם השמידו מזרחים, הם פרי חלום סהרורי, שמתאימים יותר לאל-קאעידה ולרדיקלים אנטישמים. אמירות מהסוג הזה רק מגחכות את הדיון החשוב. ציפיתי ששלי יחימוביץ' תקפוץ מכיסאה ותדרוש מאלברט סוויסה להתנצל. אבל היא לא עשתה את זה. אולי הסימפטיה המוצדקת שלה לנושא קצת עיוורה את חוש השיפוט שלה. חבל. חרפת הצבועים משום מה, אני מסרב להתרגש ממה שקרוי "חוק הג'ובים" - אותו חוק שאמור, אם יעבור, לאפשר לשרי הממשלה למנות את אנשי אמונם לשורה מוגדרת של תפקידים נחשקים. מדובר, אמנם, בחוק גרוע. אבל עקרונית, זה בכלל לא ברור, מבחינת סדרי מינהל ושלטון, שעדיף פקיד "עצמאי", על פני פקיד ממונה, ובתנאי שגם הוא איש מקצוע. שהרי הראשון תקוע בתפקידו כמו מסמר ללא ראש. ויכול השר, שנבחר מטעמנו, לנסות ולשנות מדיניות כלשהי, שאינה נראית לו, שבכדי לשנותה הוא נבחר לתפקידו - אבל הפקיד ה"עצמאי" יעשה לו את המוות. אבל גרוע מכך: בטווח הארוך נוצרת אבולוציה שלילית: רק הגרועים נכנסים לפוליטיקה. בקצב הזה, אנחנו עוד נתגעגע לעוזי כהן. הדור הבא יהיה הרבה יותר גרוע. כך שחובה להפוך את הכיוון, ולעודד את הטובים להיכנס לפוליטיקה. במובן הזה, הבעיה היא עם החוק הקיים, שהופך אנשים פוליטיים למצורעים, ולא עם החוק המוצע, שעוסק בשורה מצומצמת של תפקידים. מעבר לכך, וכמו תמיד, מדובר בחגיגת צביעות. לא ברור מדוע השופטים, שהפכו את המינויים הפוליטיים לצרעת, הם שמכתיבים את בחירת השופטים, אבל שרים אינם רשאים לבחור את הפקידים הבכירים. שתי נשים ראויות ומוכשרות, פרופ' רותי גביזון ופרופ' נילי כהן, לא זכו למינוי שיפוטי, למרות שהן ראויות יותר מאלה שזכו להיבחר. הצרה שלהן היא שהן לא שייכות לקליקה הנכונה בבית המשפט העליון. או, נכון יותר, הן לא ממש מוצאות חן בעיני מי שעומדת להיות נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. במקרה של שופטים יש צורך בגיוון חשיבתי, ולא באומרי הן. במקרה של פקידות בכירה יש צורך באנשי אמון מקצועיים שמבצעים מדיניות. אבל כרגיל אצלנו, בכל מקום אנחנו מקבלים את ההפך ממה שאנחנו זקוקים לו.
