אוגוסטוס היל
New member
על זכויות אזרח
בחיפוש מקבילות היסטוריות לעקירת משפחות מבתיהן בגוש קטיף ובצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות יש להימנע מהשוואות עם הטרנספר ההמוני שנעשה על ידי שליטים טוטליטריים, שיישמו את מה שכינו בלשון נקייה "הנדסה חברתית", לטובת יעדים דמוגרפיים. ההשוואה הראויה היא עם ממשלה המפירה את זכויות מקצת אזרחיה בשם טובת הכלל. יש, כמובן, דוגמה קרובה - פינוי הישראלים מסיני ב-1982 - אבל היא נעשתה כחלק מהתחייבות שישראל קיבלה בהסכם השלום עם מצרים. תוכנית ההתנתקות, לעומת זאת, היא צעד חד-צדדי, שאמורה לבצע ממשלה למען מה שהיא רואה כאינטרסים של ישראל בתקופה הזאת. בנסיבות שונות אמנם - אבל בכל זאת בדמיון מסוים - ביצע הממשל האמריקאי פינוי כפוי של אוכלוסייה גדולה. פחות מחודשיים לאחר התקפת יפאן על פרל הרבור, כשהתרבו השמועות שהיפאנים מתכוונים לתקוף את חופה המערבי של ארצות הברית והתעורר חשד, שתושבים ממוצא יפאני מרגלים לטובת יפאן - הוציא הנשיא פרנקלין רוזוולט ב-19 בפברואר 1942 את ההוראה הנשיאותית מס' 9066, "המסמיכה ומנחה את שר המלחמה להגדיר אזורים מסוימים, במקומות ובהיקף שיקבעו הוא או המפקדים הצבאיים, כשטחים צבאיים שמהם מותר לפנות כל אדם או את כל בני האדם". הקונגרס קיבל ב-21 במארס 1942 חוק שקבע, כי כל מי שייכנס לאזורים הללו ייענש. לוטננט-ג'נרל ג'ון דה ויט מונה לבצע את ההוראה. ב-12 ביוני 1942 הוא הכריז על השלמת סילוקם של 100 אלף יפאנים אמריקאים מהאזור הצבאי מס' 1. פרד קורמאטסו, יפאני-אמריקאי שהורשע בכך שנשאר באזור שהוכרז שטח צבאי, עירער על הרשעתו ולא ויתר עד שהגיע לבית המשפט העליון. רוב בבית המשפט אישר את גירושו בטיעון של צורך צבאי. שלושה שופטים חלקו על הפסיקה. השופט פרנק מרפי כתב, כי הגירוש חוצה את "גבול הסמכות התחיקתית", והשופט אוון רוברטס כתב, כי לדעתו מדובר בהפרה ברורה של זכויות חוקתיות. עקירת המתיישבים בגוש קטיף ובצפון השומרון היא הפרה ברורה של זכויות האזרח שלהם. מתחייבת השאלה, מה הצו העליון המצדיק הפרה זו. הטיעון של שיקולים דמוגרפיים אינו עומד אפילו במבחן של בדיקה שטחית. השפעת הפינוי על המאזן הדמוגרפי בישראל תהיה אפסית. רק אם הוא יבוצע במסגרת של הסכם עם הפלשתינאים, יהיה אפשר לטעון שיש בו צעד חשוב המוביל לשלום באזור. למעשה, הטיעון היחיד בעל הערך בעד עקירת ההתנחלויות הוא היות ההגנה עליהן נטל כבד מדי על צה"ל, בעוד הסגתו מגוש קטיף ומצפון השומרון תקצר את קו ההגנה של ישראל. אם הטיעון הזה - אף שהוא מפוקפק במידה מסוימת - מהווה את חוות דעתם השקולה של האחראים לביטחון ישראל, יש לכבדו. אך מכך אין משתמע, שיש לסלק בכוח את האזרחים הישראלים. את ההחלטה אם להישאר שם לאחר נסיגת צה"ל יש להותיר בידיהם. רק לאחר 46 שנים הודתה ארה"ב, כי פינוי היפאנים-האמריקאים היה משגה. ב-1988 קיבל הקונגרס חוק, שקבע כי יש להתנצל בפניהם על המעשה. קורמאטסו קיבל את מדליית החירות מהנשיא קלינטון. בציון לשבח נאמר, כי "פרד קורמאטסו הציב אתגר למצפונה של האומה והזכיר לנו, שאנו חייבים לשמור על זכויות האזרחים שלנו גם כאשר אנו נלחמים בעריצות במדינות אחרות". יש לקוות, שמצפונה של ישראל יתעורר קודם שיופרו זכויות אזרחיה בגוש קטיף ובצפון השומרון. פורסם בעיתון הארץ, 4.1.2005 http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=522688&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0
בחיפוש מקבילות היסטוריות לעקירת משפחות מבתיהן בגוש קטיף ובצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות יש להימנע מהשוואות עם הטרנספר ההמוני שנעשה על ידי שליטים טוטליטריים, שיישמו את מה שכינו בלשון נקייה "הנדסה חברתית", לטובת יעדים דמוגרפיים. ההשוואה הראויה היא עם ממשלה המפירה את זכויות מקצת אזרחיה בשם טובת הכלל. יש, כמובן, דוגמה קרובה - פינוי הישראלים מסיני ב-1982 - אבל היא נעשתה כחלק מהתחייבות שישראל קיבלה בהסכם השלום עם מצרים. תוכנית ההתנתקות, לעומת זאת, היא צעד חד-צדדי, שאמורה לבצע ממשלה למען מה שהיא רואה כאינטרסים של ישראל בתקופה הזאת. בנסיבות שונות אמנם - אבל בכל זאת בדמיון מסוים - ביצע הממשל האמריקאי פינוי כפוי של אוכלוסייה גדולה. פחות מחודשיים לאחר התקפת יפאן על פרל הרבור, כשהתרבו השמועות שהיפאנים מתכוונים לתקוף את חופה המערבי של ארצות הברית והתעורר חשד, שתושבים ממוצא יפאני מרגלים לטובת יפאן - הוציא הנשיא פרנקלין רוזוולט ב-19 בפברואר 1942 את ההוראה הנשיאותית מס' 9066, "המסמיכה ומנחה את שר המלחמה להגדיר אזורים מסוימים, במקומות ובהיקף שיקבעו הוא או המפקדים הצבאיים, כשטחים צבאיים שמהם מותר לפנות כל אדם או את כל בני האדם". הקונגרס קיבל ב-21 במארס 1942 חוק שקבע, כי כל מי שייכנס לאזורים הללו ייענש. לוטננט-ג'נרל ג'ון דה ויט מונה לבצע את ההוראה. ב-12 ביוני 1942 הוא הכריז על השלמת סילוקם של 100 אלף יפאנים אמריקאים מהאזור הצבאי מס' 1. פרד קורמאטסו, יפאני-אמריקאי שהורשע בכך שנשאר באזור שהוכרז שטח צבאי, עירער על הרשעתו ולא ויתר עד שהגיע לבית המשפט העליון. רוב בבית המשפט אישר את גירושו בטיעון של צורך צבאי. שלושה שופטים חלקו על הפסיקה. השופט פרנק מרפי כתב, כי הגירוש חוצה את "גבול הסמכות התחיקתית", והשופט אוון רוברטס כתב, כי לדעתו מדובר בהפרה ברורה של זכויות חוקתיות. עקירת המתיישבים בגוש קטיף ובצפון השומרון היא הפרה ברורה של זכויות האזרח שלהם. מתחייבת השאלה, מה הצו העליון המצדיק הפרה זו. הטיעון של שיקולים דמוגרפיים אינו עומד אפילו במבחן של בדיקה שטחית. השפעת הפינוי על המאזן הדמוגרפי בישראל תהיה אפסית. רק אם הוא יבוצע במסגרת של הסכם עם הפלשתינאים, יהיה אפשר לטעון שיש בו צעד חשוב המוביל לשלום באזור. למעשה, הטיעון היחיד בעל הערך בעד עקירת ההתנחלויות הוא היות ההגנה עליהן נטל כבד מדי על צה"ל, בעוד הסגתו מגוש קטיף ומצפון השומרון תקצר את קו ההגנה של ישראל. אם הטיעון הזה - אף שהוא מפוקפק במידה מסוימת - מהווה את חוות דעתם השקולה של האחראים לביטחון ישראל, יש לכבדו. אך מכך אין משתמע, שיש לסלק בכוח את האזרחים הישראלים. את ההחלטה אם להישאר שם לאחר נסיגת צה"ל יש להותיר בידיהם. רק לאחר 46 שנים הודתה ארה"ב, כי פינוי היפאנים-האמריקאים היה משגה. ב-1988 קיבל הקונגרס חוק, שקבע כי יש להתנצל בפניהם על המעשה. קורמאטסו קיבל את מדליית החירות מהנשיא קלינטון. בציון לשבח נאמר, כי "פרד קורמאטסו הציב אתגר למצפונה של האומה והזכיר לנו, שאנו חייבים לשמור על זכויות האזרחים שלנו גם כאשר אנו נלחמים בעריצות במדינות אחרות". יש לקוות, שמצפונה של ישראל יתעורר קודם שיופרו זכויות אזרחיה בגוש קטיף ובצפון השומרון. פורסם בעיתון הארץ, 4.1.2005 http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=522688&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0