רחוב האגס 1
New member
על הקול ההורי
חשבתי בתקופה האחרונה הרבה על הרעיון הזה, ואני מקווה שאצלחיח להעביר לכם בבירור למה אני מתכוון: אנחנו קולטים את הקול ההורי במשפחה שלנו מאז שאנחנו זוכרים את עצמינו, ומפנימים אותו ברמות הרבה יותר גבוהות ממה שאנחנו חושבים. אנחנו מתייחסים אלינו באותו קול ובאותם מסרים שבהם ההורים שלנו פנו אלינו. לפעמים יש לנו ביקורת על מסרים של ההורים שלנו, אבל בלי לשים לב אנחנו מתייחסים לעצמינו באותה צורה שעליה יש לנו ביקורת כשהיא באה מצד ההורים שלנו (מקווה שלא הסתבכתם). כשאבא שלי נכנס לחוסר הכרה למשך זמן רב, חשבתי עליו רק במונחים חיוביים. זכרתי ממנו רק את הדברים הטובים (ויש הרבה). אבל אחרי כמה שנים, כשהוא עדיין היה במצב הזה (ועדיין חי, אבל כבר התרגלתי לחיות בלעדיו), פתאום התחילו לחלחל אצלי יותר ויותר מחשבות של ביקורת כלפיו. לא ראיתי בו איש רע, חלילה, אבל הכל קיבל אצלי צורה אחרת. את האינטלקט הבולט שלו ראיתי כהתנשאות על כל מי שלא כמוהו, את חוש הביקורת שלו ואת האנטי-טרנדיות שלו (תכונה שבד"כ אני מעריך) ראיתי יותר ויותר כסגירות וכחוסר קבלה של העולם. יותר ויותר הבנתי איך המסרים שקיבלתי בבית, גם אלה שלא הופנו ישירות אלי אלא האוירה באופן כללי בבית, איך כל זה רק סיבך לי את חיי החברה. אבא שלי בחר בדרך של לשבור את החוקים החברתיים באורח חייו. זה בהחלט לגיטימי ואולי נורא מתאים כשאתה בן 50, אבל כשבאוירה כזאת מגדלים ילד שאמור ללמוד את חוקי החיים הבסיסיים - פה העניין מסתבך. אבל לפתח חוש ביקורת כלפי ההורים זה רק שלב אחד. אח"כ אתה מוצא את עצמך כשאתה גם מודע לבעייתיות בקול ההורי, אבל גם משתמש באותו קול עצמו, שנגדו יש לך ביקורת - בחיים של עצמך. כן, תמיד נכון להיות עצמך ולא מישהו אחר, אבל יש איזו הרגשה סמויה שבזה שתשנה את הדרך שהתווה לך אבא שלך - אתה בוגד בו, או פועל נגדו, או כל מיני דברים בכיוון הזה. ביום יום אני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא באמת חושב ככה, אלא מקיים את ההפרדה הדרושה בין הכבוד לאבא שלי ולזכרון שלו ולבין המסרים המטעים שהוא העביר לי. אבל זה לא כל-כך פשוט כמו שזה נשמע. אין לי מושג אם חויתם את זה, ואני מקווה שאתם מבינים למה אני מתכוון.
חשבתי בתקופה האחרונה הרבה על הרעיון הזה, ואני מקווה שאצלחיח להעביר לכם בבירור למה אני מתכוון: אנחנו קולטים את הקול ההורי במשפחה שלנו מאז שאנחנו זוכרים את עצמינו, ומפנימים אותו ברמות הרבה יותר גבוהות ממה שאנחנו חושבים. אנחנו מתייחסים אלינו באותו קול ובאותם מסרים שבהם ההורים שלנו פנו אלינו. לפעמים יש לנו ביקורת על מסרים של ההורים שלנו, אבל בלי לשים לב אנחנו מתייחסים לעצמינו באותה צורה שעליה יש לנו ביקורת כשהיא באה מצד ההורים שלנו (מקווה שלא הסתבכתם). כשאבא שלי נכנס לחוסר הכרה למשך זמן רב, חשבתי עליו רק במונחים חיוביים. זכרתי ממנו רק את הדברים הטובים (ויש הרבה). אבל אחרי כמה שנים, כשהוא עדיין היה במצב הזה (ועדיין חי, אבל כבר התרגלתי לחיות בלעדיו), פתאום התחילו לחלחל אצלי יותר ויותר מחשבות של ביקורת כלפיו. לא ראיתי בו איש רע, חלילה, אבל הכל קיבל אצלי צורה אחרת. את האינטלקט הבולט שלו ראיתי כהתנשאות על כל מי שלא כמוהו, את חוש הביקורת שלו ואת האנטי-טרנדיות שלו (תכונה שבד"כ אני מעריך) ראיתי יותר ויותר כסגירות וכחוסר קבלה של העולם. יותר ויותר הבנתי איך המסרים שקיבלתי בבית, גם אלה שלא הופנו ישירות אלי אלא האוירה באופן כללי בבית, איך כל זה רק סיבך לי את חיי החברה. אבא שלי בחר בדרך של לשבור את החוקים החברתיים באורח חייו. זה בהחלט לגיטימי ואולי נורא מתאים כשאתה בן 50, אבל כשבאוירה כזאת מגדלים ילד שאמור ללמוד את חוקי החיים הבסיסיים - פה העניין מסתבך. אבל לפתח חוש ביקורת כלפי ההורים זה רק שלב אחד. אח"כ אתה מוצא את עצמך כשאתה גם מודע לבעייתיות בקול ההורי, אבל גם משתמש באותו קול עצמו, שנגדו יש לך ביקורת - בחיים של עצמך. כן, תמיד נכון להיות עצמך ולא מישהו אחר, אבל יש איזו הרגשה סמויה שבזה שתשנה את הדרך שהתווה לך אבא שלך - אתה בוגד בו, או פועל נגדו, או כל מיני דברים בכיוון הזה. ביום יום אני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא באמת חושב ככה, אלא מקיים את ההפרדה הדרושה בין הכבוד לאבא שלי ולזכרון שלו ולבין המסרים המטעים שהוא העביר לי. אבל זה לא כל-כך פשוט כמו שזה נשמע. אין לי מושג אם חויתם את זה, ואני מקווה שאתם מבינים למה אני מתכוון.
