מאמר נחמד מאוד, רק מעט סטריאוטיפי
המאמר נחמד מאוד למרות שלטעמי, הסיבה שבשלה קיים אותו הקסם היא מאוד פשוטה:
המיתוס שהוליוד יוצרת מהדמויות הללו בדיוק כפי שהיא יצרה מדמות הבוקר הלוחם ללא חת במערבונים. וכל קשר למציאות הוא מקרי בהחלט. מספר תיקונים שבכל זאת רצוי שתערוך למאמר. שכן למרות יופיו, גם הוא נגוע בלא מעט מיתוסים:
שורה ראשונה של "היסטוריה" - הסמוראים לא למדו "אייקידו" אמנות זו נוצרה רק באמצע המאה ה-20. הסמוראים למדו אמנויות שונות אחרות.
מעמד הלוחמים (בושי) - שהוא למעשה מעמד הסמוראים נוסד הרבה לפני המאה ה-14. אלה בתי הספר המאורגנים ללחימה שהוקמו במאה ה-14, בעוד שהלחימה היתה הרבה קודם לכן.
גם לאחר הקמת שוגונות טוקוגאווה המשיכו מאבקים ומלחמות בין "דמיו" (שליטים אזוריים) שונים. אם כי, מאבקים אלו היו מצומצמים בהרבה.
להב החרב לא מקופל אלפי פעמים - זה יהרוס את הפלדה (אני אשאיר לוייס את ההסבר למה), הלהב מקופל לכל היותר כ-12 פעמים, דבר שכבר יוצר כ- 4000 רבדים, ובד"כ פחות מזה. למרות זאת, הכנת חרב לקחה לפעמים גם שנים (ושוב אני מקווה שוייס יסביר למה).
למעט חריגים יוצאי דופן, הסמוראי לא הכין את חרבו הוא. היו "יוצרי חרבות" מומחים שזה היה עיסוקם.
בכל הנוגע לזן ולמימד התודעתי - צר לי, לא הצלחתי להבין את רעיונותיך. ואינני בטוח בנכונותם. נקודה שרצוי לזכור היא שאתה מדבר על הדימוי של הסמוראי. שכן במציאות, מדובר בקבוצה גדולה של בני אדם, בינהם היו גם פחדנים, לוחמים גרועים, תאבי בצע ושררה. קוד הסמוראי - האגקורה, ממנה אתה מצטט נכתבה רק במהלך תקופת השוגונים, למרות שיוחסה לתקופות עתיקות יותר. וגם לאחר כתיבתה היא נשארה בגדר "קוד לא מחייב". ובהתייחס להתייחסות רבת ההוד ל"רוצחים שהם גם אמנים", אינני רוצה להזכיר זאת כאן ספציפית, אך גם בהיסטוריה קרובה יותר קראתי על אנשים שכאלה. מקווה שתוכל לנצל את הערות לשיפור המאמר. אמיר נ.ב. האם יש לכותב המאמר נסיון באמנויות לחימה סמוראיות / יפניות
הסתכלתי באתרו ואין שם פירוט בנושא.
