על הכל מהכל...
אני חייב לומר שאני רושם פה מסיבות שאני חייב אישית פשוט להגיד כמה דברים. כל הזמן עולים לי דברים לראש, ואולי אני כ"כ רוצה לכתוב אותם כי אני רוצה לסדר אותם ולחשוב עליהם לעומק, כי כשכותבים משהו, חושבים יותר על המחשבות. בכל אופן, אני בן 17, ואני מקווה שתקראו כל מה שאני עומד לרשום. עד לפני חודש בערך, אולי אפילו פחות, הצרות הגדולות שלי בחיים היו הציונים בבי"ס ובנות. כל הזמן אבא שלי היה אומר לי שזה שטויות והחיים מציבים דברים קשים בהרבה, ושהדרך עוד מלאה מכשולים וצריך לדעת להתמודד ולא להוריד את האף. וזאת בדיוק הבעיה שלי, אני מוריד את האף מהר מאוד וקובר אותו עמוק עמוק באדמה. אלא שלקראת סוף תקופת הבגרויות, שאולי זה אומר קצת יותר מחודש, התחלתי לקחת את הדברים האלה בקלילות. לא היה אכפת לי יותר. כל הזמן אמרתי לעצמי שלהשקיע בגיל כזה, במקום ליהנות, זה בזבוז, ולהתעצבן ולהתבאס מכאלו דברים זה מיותר. ועד עכשיו אני חושב ככה. רק שעכשיו נכנסו לי עניינים אחרים לראש... הייתה לי תקופה של ירידה לא ממזמן, בתקופה של הבגרויות. פשוט תקופה על הפנים, אבל אני מאמין במשפט של ירידה לצורך עליה. ואכן הגיעה העליה... הרישיון הגיע, מישהי נכנסה לחיים, הבגרויות נגמרו, והכל נראה נפלא. אבל אני פשוט לא חושב שהדברים האלה משנים בשבילי, אישית, יותר מדי. למה? כי הבנתי שאני לא מחפש את האושר שלי. עד היום כל הזמן היו עולות לי לראש שאלות שלא ידעתי לענות עליהן, שאלות כאלה שלא רוצים שיעלו אבל הן פשוט קופצות לראש, מחשבות כאלה לא רצויות... אז המחשבה הייתה אם היו אומרים לי לבחור בין אמא לאבא, או לבחור ביני לבין שניהם. ופשוט עלו לי כל הזמן התשובות שאני מעדיף את עצמי. ועד לא ממזמן הבנתי כמה שאני טועה. יותר מדי טועה אולי. אני כל הזמן חושב על האושר של המשפחה שלי, המשפחה הקרובה בפרט, לא חברים ולא כל דבר אחר. אני רוצה שפשוט כל המשפחה שלי תהיה שמחה, לא אכפת לי מעצמי, אני רוצה לרצות אותם, ועם זאת לא עושה יותר מדי בנדון. לא בגלל שאני לא רוצה, אלא בגלל שאין לי יותר מדי אמצעים. אני ילד טוב עם ציונים מצוינים, ומביא נחת להורים, אבל אני פשוט לא חושב שזה גורם להם אושר. אבא שלי כל הזמן עובד, הוא בעבודה נונסטופ, מ9 בבוקר עד 12 בלילה. בגלל הילדים שלו,שאני נכלל ביניהם מן הסתם. הוא אומר שיותר חשוב לו שאנחנו נקבל דברים בלי להתאמץ, לא בגלל שהוא רוצה לפנק אותנו, אלא בגלל שהוא עבר דברים מסוימים שהוא לא רצה שאנחנו נעבור, דברים הקשורים לכסף כמובן. אז... כן, אני חי בטוב, לא חסר לי כלום, יש לי חברים, אני בריא ומצטיין בכל דבר שאני עושה, עובדתית. ועם זאת, אני לא שמח. דבר אחד גורם לזה - המוות. אני מפחד, כמו כל בנאדם כמעט, אני מניח. אני כל הזמן חושב על זה.. אני חושב על זה שאין דרך חזרה מזה. אני פשוט שונא את המחשבה הזאת. בדר"כ כשאני נמצא במצבים שאין מהם יציאה, אני תמיד יוצא עם ידי על העליונה, כי זה האופי שלי. אבל פה אני פשוט יודע שאין דרך לחזור, אין מה לעשות. פשוט יש סוף, ואין מה לעשות נגדו. ואני לא מצליח לצאת מהמחשבה הזאת. אני שונא לחשוב שאני אמות יום אחד, ובנוסף - מחשבה שרודפת אותי כל הזמן, זה האי רצון שהמשפחה שלי תחשוב על המוות. כל הזמן ההורים זורקים הערות ציניות על כך שהם קרוב לאדמה (כלומר, ימותו בקרוב), וזה לא נכון. אבא בן 60, אמא בת 54. יש עוד זמן. אבל גם זה בלתי נמנע, וכמה שאני שונא לרשום את זה, גם הסוף שלהם יגיע. ואני כבר עכשיו מעלה דמעות כשאני חושב על זה.. אני יודע שכשהיום הזה יגיע, אני אבכה ואשבר. אני חושב שאני אשבר. אם היום הזה יקרה בזמן הקרוב, מה שסביר להניח שלא יקרה- אני פשוט מסוגל להישבר באופן קיצוני. אם לא, סביר להניח שאני אתבגר ואדע להתמודד עם זה בצורה אחרת ובוגרת או מה שזה לא יהיה. בכל מקרה, כרגע אני כל הזמן רוצה לגרום להם לחשוב שהם לא קרובים בכלל למוות, ואני רוצה שהם ייהנו. ההורים שלי זה לא דבר רגיל. אבא חוזר בלילה, אמא כבר ישנה, לא יוצאים בגלל שאבא מותש מהעבודה.. זה מעצבן, זה נורא, ואני שונא את זה. ככה אבל התרגלתי כבר 17 שנה. אני רוצה שהם ייהנו, לעזאזאל הכל. אני פשוט רוצה שהמשפחה שלי תהנה, שיהיה להם טוב, יותר חשוב לי שההורים שלי ישמחו ושייהנו ושיחשבו מחשבות טובות, יותר מאשר אני. אני אתמודד כבר עם הסבל של המחשבות הנוראיות האלה, אבל אני פשוט לא רוצה שהם יחשבו על זה. התחלתי להבין שפשוט צריך לנצל כל רגע. כ-ל רגע. החיים זזים כל כך מהר. לא קראתי הרבה מההודעות שנכתבו בפורום הזה, אבל אני משער שאני לא צריך להגיד לכם שצריך לנצל כל רגע. עד עכשיו פחדתי להתגייס לקרבי.. אבל מה יקרה אם אני אתגייס לקרבי? אני מפחד מהמוות, שבמילא יגיע. מה זה משנה אם הוא יקרה בגיל 20? שוב, אני חושב עד כמה ההורים שלי יהיו שבורים מכך, בנוסף לכך שאני משקשק מהמוות. פשוט משקשק. כל הזמן חושב מה יקרה כש... פתאום הלימודים צריכים להלקח בקלילות. הכל צריך להלקח בקלילות. לא צריך להתעצבן, צריך להנות, אני רוצה שכולם ייהנו ממני ושכולם יהיו שמחים. אבל זה רק בנוגע למשפחה שלי. פשוט אני מוכן להקריב את עצמי בשבילם, וזה משהו חדש שלי, שהתחלתי להרגיש רק בחודש האחרון. לא מחפש אצילות, לא מחפש טפיחות שכם, רק רוצה לשתף אתכם בכך. והחיים האלה.. כל הזמן אותו מעגל. אמא עושה אותן מטלות, אבא עובד, חוזר, אוכל, ישן,עובד...המעגל חוזר.. אני קם בבוקר וכל יום אותו הדבר. כל יום צריך פשוט להיות שונה, להנות מהקצת שיש. מהקצת מאוד. וזה מתסכל.. שהשגרה כל הזמן אותו הדבר. עד היום כל מיני דברים היו משמחים אותי, אבל היום אין פשוט שום דבר שישמח אותי כמעט. החיים שלי מלאים בכל מיני דברים, אבל פשוט מלאים בריקנות. בשביל אותו המעגל... אני לא יודע איך לצאת מהמחשבות האלה... אני מקווה שאתם מבינים אותי, ומקווה לתגובות שלכם, אני רוצה לדעת איך זה נשמע מהצד.
אני חייב לומר שאני רושם פה מסיבות שאני חייב אישית פשוט להגיד כמה דברים. כל הזמן עולים לי דברים לראש, ואולי אני כ"כ רוצה לכתוב אותם כי אני רוצה לסדר אותם ולחשוב עליהם לעומק, כי כשכותבים משהו, חושבים יותר על המחשבות. בכל אופן, אני בן 17, ואני מקווה שתקראו כל מה שאני עומד לרשום. עד לפני חודש בערך, אולי אפילו פחות, הצרות הגדולות שלי בחיים היו הציונים בבי"ס ובנות. כל הזמן אבא שלי היה אומר לי שזה שטויות והחיים מציבים דברים קשים בהרבה, ושהדרך עוד מלאה מכשולים וצריך לדעת להתמודד ולא להוריד את האף. וזאת בדיוק הבעיה שלי, אני מוריד את האף מהר מאוד וקובר אותו עמוק עמוק באדמה. אלא שלקראת סוף תקופת הבגרויות, שאולי זה אומר קצת יותר מחודש, התחלתי לקחת את הדברים האלה בקלילות. לא היה אכפת לי יותר. כל הזמן אמרתי לעצמי שלהשקיע בגיל כזה, במקום ליהנות, זה בזבוז, ולהתעצבן ולהתבאס מכאלו דברים זה מיותר. ועד עכשיו אני חושב ככה. רק שעכשיו נכנסו לי עניינים אחרים לראש... הייתה לי תקופה של ירידה לא ממזמן, בתקופה של הבגרויות. פשוט תקופה על הפנים, אבל אני מאמין במשפט של ירידה לצורך עליה. ואכן הגיעה העליה... הרישיון הגיע, מישהי נכנסה לחיים, הבגרויות נגמרו, והכל נראה נפלא. אבל אני פשוט לא חושב שהדברים האלה משנים בשבילי, אישית, יותר מדי. למה? כי הבנתי שאני לא מחפש את האושר שלי. עד היום כל הזמן היו עולות לי לראש שאלות שלא ידעתי לענות עליהן, שאלות כאלה שלא רוצים שיעלו אבל הן פשוט קופצות לראש, מחשבות כאלה לא רצויות... אז המחשבה הייתה אם היו אומרים לי לבחור בין אמא לאבא, או לבחור ביני לבין שניהם. ופשוט עלו לי כל הזמן התשובות שאני מעדיף את עצמי. ועד לא ממזמן הבנתי כמה שאני טועה. יותר מדי טועה אולי. אני כל הזמן חושב על האושר של המשפחה שלי, המשפחה הקרובה בפרט, לא חברים ולא כל דבר אחר. אני רוצה שפשוט כל המשפחה שלי תהיה שמחה, לא אכפת לי מעצמי, אני רוצה לרצות אותם, ועם זאת לא עושה יותר מדי בנדון. לא בגלל שאני לא רוצה, אלא בגלל שאין לי יותר מדי אמצעים. אני ילד טוב עם ציונים מצוינים, ומביא נחת להורים, אבל אני פשוט לא חושב שזה גורם להם אושר. אבא שלי כל הזמן עובד, הוא בעבודה נונסטופ, מ9 בבוקר עד 12 בלילה. בגלל הילדים שלו,שאני נכלל ביניהם מן הסתם. הוא אומר שיותר חשוב לו שאנחנו נקבל דברים בלי להתאמץ, לא בגלל שהוא רוצה לפנק אותנו, אלא בגלל שהוא עבר דברים מסוימים שהוא לא רצה שאנחנו נעבור, דברים הקשורים לכסף כמובן. אז... כן, אני חי בטוב, לא חסר לי כלום, יש לי חברים, אני בריא ומצטיין בכל דבר שאני עושה, עובדתית. ועם זאת, אני לא שמח. דבר אחד גורם לזה - המוות. אני מפחד, כמו כל בנאדם כמעט, אני מניח. אני כל הזמן חושב על זה.. אני חושב על זה שאין דרך חזרה מזה. אני פשוט שונא את המחשבה הזאת. בדר"כ כשאני נמצא במצבים שאין מהם יציאה, אני תמיד יוצא עם ידי על העליונה, כי זה האופי שלי. אבל פה אני פשוט יודע שאין דרך לחזור, אין מה לעשות. פשוט יש סוף, ואין מה לעשות נגדו. ואני לא מצליח לצאת מהמחשבה הזאת. אני שונא לחשוב שאני אמות יום אחד, ובנוסף - מחשבה שרודפת אותי כל הזמן, זה האי רצון שהמשפחה שלי תחשוב על המוות. כל הזמן ההורים זורקים הערות ציניות על כך שהם קרוב לאדמה (כלומר, ימותו בקרוב), וזה לא נכון. אבא בן 60, אמא בת 54. יש עוד זמן. אבל גם זה בלתי נמנע, וכמה שאני שונא לרשום את זה, גם הסוף שלהם יגיע. ואני כבר עכשיו מעלה דמעות כשאני חושב על זה.. אני יודע שכשהיום הזה יגיע, אני אבכה ואשבר. אני חושב שאני אשבר. אם היום הזה יקרה בזמן הקרוב, מה שסביר להניח שלא יקרה- אני פשוט מסוגל להישבר באופן קיצוני. אם לא, סביר להניח שאני אתבגר ואדע להתמודד עם זה בצורה אחרת ובוגרת או מה שזה לא יהיה. בכל מקרה, כרגע אני כל הזמן רוצה לגרום להם לחשוב שהם לא קרובים בכלל למוות, ואני רוצה שהם ייהנו. ההורים שלי זה לא דבר רגיל. אבא חוזר בלילה, אמא כבר ישנה, לא יוצאים בגלל שאבא מותש מהעבודה.. זה מעצבן, זה נורא, ואני שונא את זה. ככה אבל התרגלתי כבר 17 שנה. אני רוצה שהם ייהנו, לעזאזאל הכל. אני פשוט רוצה שהמשפחה שלי תהנה, שיהיה להם טוב, יותר חשוב לי שההורים שלי ישמחו ושייהנו ושיחשבו מחשבות טובות, יותר מאשר אני. אני אתמודד כבר עם הסבל של המחשבות הנוראיות האלה, אבל אני פשוט לא רוצה שהם יחשבו על זה. התחלתי להבין שפשוט צריך לנצל כל רגע. כ-ל רגע. החיים זזים כל כך מהר. לא קראתי הרבה מההודעות שנכתבו בפורום הזה, אבל אני משער שאני לא צריך להגיד לכם שצריך לנצל כל רגע. עד עכשיו פחדתי להתגייס לקרבי.. אבל מה יקרה אם אני אתגייס לקרבי? אני מפחד מהמוות, שבמילא יגיע. מה זה משנה אם הוא יקרה בגיל 20? שוב, אני חושב עד כמה ההורים שלי יהיו שבורים מכך, בנוסף לכך שאני משקשק מהמוות. פשוט משקשק. כל הזמן חושב מה יקרה כש... פתאום הלימודים צריכים להלקח בקלילות. הכל צריך להלקח בקלילות. לא צריך להתעצבן, צריך להנות, אני רוצה שכולם ייהנו ממני ושכולם יהיו שמחים. אבל זה רק בנוגע למשפחה שלי. פשוט אני מוכן להקריב את עצמי בשבילם, וזה משהו חדש שלי, שהתחלתי להרגיש רק בחודש האחרון. לא מחפש אצילות, לא מחפש טפיחות שכם, רק רוצה לשתף אתכם בכך. והחיים האלה.. כל הזמן אותו מעגל. אמא עושה אותן מטלות, אבא עובד, חוזר, אוכל, ישן,עובד...המעגל חוזר.. אני קם בבוקר וכל יום אותו הדבר. כל יום צריך פשוט להיות שונה, להנות מהקצת שיש. מהקצת מאוד. וזה מתסכל.. שהשגרה כל הזמן אותו הדבר. עד היום כל מיני דברים היו משמחים אותי, אבל היום אין פשוט שום דבר שישמח אותי כמעט. החיים שלי מלאים בכל מיני דברים, אבל פשוט מלאים בריקנות. בשביל אותו המעגל... אני לא יודע איך לצאת מהמחשבות האלה... אני מקווה שאתם מבינים אותי, ומקווה לתגובות שלכם, אני רוצה לדעת איך זה נשמע מהצד.
ליטל.