"על הידיים"

[בלו בנדנה]

"על הידיים"

שלום לחברי וחברות הפורום

נעמה שלי, בת שנה וחמישה חודשים, הפכה בשבועות האחרונים לילדת ידיים: היא רוצה שניקח אותה על הידיים, כל הזמן. זה מוצא את ביטויו גם בבית, אבל בעיקר כשיוצאים החוצה. היא ילדה שמאד אוהבת להיות מחוץ לבית (לא משנה איפה), כששואלים אותה אם היא רוצה לצאת היא משיבה בחיוב ורצה להביא את הסנדלים שלה, אבל איך שיוצאים מהבית (או מהאוטו) - היא נעמדת דום ומושיטה ידיים, שניקח אותה. היא מסרבת לשבת בעגלה ומסרבת לעשות ולו צעד אחד בעצמה. רק על הידיים. והיא היתה עד לא מזמן ילדה שמאד אהבה טיולים בעגלה, ועוד יותר מזה אהבה לצעוד בעצמה. עכשיו, כל יציאה מהבית (אפילו לרדת לכמה דקות לסופר) הפכה לסיוט. אם לא לוקחים אותה על הידיים, היא נעמדת, צורחת, מסרבת לזוז מהמקום, לפעמים משתטחת על המדרכה. לפעמים (כאשר לטעמי "חייבים") אני מתעקשת וקושרת אותה בעגלה (תוך הפעלה כוח

) והולכת איתה כשהיא צורחת בעגלה. לפעמים אני נשברת, ולוקחת על הידיים. דרך אגב, אם יש בסביבה אטרקציות שמעניינות אותה (למשל, בגן השעשועים), היא רצה חופשי, כך שלא נראה שיש בעיה פיסית כלשהי של כאב ברגליים, העדר שיווי משקל, סנדלים לא נוחים וכו'. אבל להליכה "רגילה" (אפילו מהבית לאוטו, מהאוטו לגן, טיול בסופר, או סתם סיבוב ברחוב) - היא מסרבת. ועוד דרך אגב: היא התחילה ללכת לגן בתחילת ספטמבר (אחרי שנה בבית עם מטפלת), והסתגלותה לגן טרם הושלמה, אם כי נראה שהיא על דרך המלך. רעיונות

 

[אלדורית]

הו, שלום לך!

שמחי בחלקך. חברתה לגן מסרבת להיות מוחזקת על הידיים, מה שמסרבל ומאיט מאוד את העניינים דווקא ברגעים הכי לחוצים (למשל, כשאני אוספת אותה מהגן בדרך לאסוף את אחותה מבי"ס, או כשאני ממהרת עם שתיהן בבוקר לאוטו--היא לא רק מתעקשת ללכת עד האוטו בעצמה, מה שלוקח חמש דקות יקרות במקום חמש שניות על הידיים, אלא מתעקשת להכנס בעצמה לאוטו ולכסא, מה שמאט את העניינים עוד יותר: אנחנו יוצאים רבע שעה יותר מוקדם מהרגיל מהבית בגלל זה). הגדולה שלי לעומת זאת גם היתה ילדת ידיים מובהקת. גם העדיפה ידיים על עגלה (נכון שזה מרגיש מגוחך לפעמים? להסתרבל עם פעוטה על הידיים תוך כדי דחיפת עגלה ריקה?). היום היא בת שמונה ועדיין ממלמלת מדי פעם בעגמומיות: "למה רק אותה לוקחים על הידיים?" לגבי נעמתך, נראה לי שלא כדאי לעשות מזה ענין כשלא חייבים. כל עוד את יכולה לקחת אותה כרצונה, עשי זאת. היא עדיין קטנטונת וזה לא חריג לגילה. עדיין קשה לה ללכת מהר, בקצב שלך, ויכול להיות שזה מלחיץ אותה (אפילו אם את מאיטה לכבודה). ברגעים שזה לא מתאפשר באמת (נניח בסופר, או כשאת עייפה וקשה לך במיוחד) סרבי לבקשה מתוך אמפתיה והסבירי מדוע. את יכולה גם למצוא פשרות: אני ארים אותך עד העמוד הזה שם, ואח"כ תשבי בעגלה אם קשה לך ללכת, כי כואב לי הגב כשאני מרימה אותך הרבה. בתקופה הקרובה, כדי להוציא את העוקץ מהענין (נראה לי שכבר התחלתם כאן מלחמה) נראה לי שכדאי לך להקדים אותה ולהציע לה בעצמך "על הידיים" בכל תזוזה מכאן לשם.

 

[בלו בנדנה]

שלום שלום!

ואלה תשובותיי: 1. שמחי בחלקך: אכן, במידה מסויימת חיי קלים מחייך. אבל מצב הזרועות והגב שלך (בהקשר הזה) - טובים משלי. 2. ילדת ידיים: זהו, שעד לא מזמן היא ממש לא היתה ילדת ידיים. היא מאד אהבה לטייל בעגלה, מאד מאד אהבה להתנייע בעצמה. הענין הזה חדש. אולי הוא מעיד על מצוקה כלשהי? 3. קשה לה ללכת מהר? הצחקת אותי. כשהיא כבר כן מוכנה ללכת, אני זו שצריכה להזדרז בעקבותיה. לא נראה לי שזה מה שמלחיץ אותה. 4. ברגעים שלא מתאפשר באמת: כאן בדיוק השאלה, היכן עובר הגבול, ולכן בהודעה הקודמת שלי שמתי את המילה "חייבים" במרכאות. אתמול שאלנו מקרובי משפחה מנשא גב, ויצאנו איתו לסיבוב נסיון בשכונה. היה נסבל, אבל לא משהו. דיברנו על זה, שבטיולי שטח, כשאי אפשר לקחת עגלה או כשהמסלול קשה להליכה לפעוט, אכן אין ברירה. אבל כשהולכים לקניות בסופר? הרי יש שלל אפשרויות אחרות חוץ מ"ידיים": אני מציעה לה לשבת בעגלה שלה (ואני אאסוף את המצרכים לסל של העגלה שלה); היא יכולה לשבת במושב של עגלת הסופר, עם הפנים אלי, תוך כדי שיחה; היא רשאית לשבת בתוך עגלת הסופר עצמה, יחד עם המצרכים (ואז לעסוק בלזרוק את המצרכים החוצה, לחכות שאמא תתכופף להרים ולנצל את ההזדמנות כדי למשוך לה בשיער...); היא יכולה לעזור לאמא לדחוף את העגלה של הסופר, והיא יכולה סתם לברוח מאמא ולשוטט באופן חופשי במעברים. כלומר, יש המון אופציות אחרות, חלקן מרתקות ומסעירות לכשעצמן, אבל היא עומדת בסירובה. שלא לדבר על זה שדווקא בסיטואציה הזו, אני לא מסוגלת להסתובב בסופר עם ילדה צורחת עד לב השמיים בעגלה, ואני בורחת משם כל עוד רוחי בי. כמובן שהסופר הוא רק דוגמה (נעשתה האצלת סמכויות לבעל) אבל זה חוזר על עצמו בכל מקום אחר. 5. אמפתיה והסברים: כל הזמן. אני מסבירה באריכות, מציגה לה את האופציות. חרף העובדה שהיא לא מדברת מילה אני סבורה שהיא מבינה ה-כ-ל. וכשאני מסיימת להסביר - תולה בי זוג עיניים מתחננות ופורצת בבכי. היא רוצה על הידיים. 6. פשרות: מוצעות ומוסכמות, אבל היא לא ממלאת את חלקה. כשמגיעים ל"יעד" שבו היא אמורה לרדת מהידיים, הסצינה מתחילה מחדש. 7. ועוד דבר: בחג האחרון נהיה לנו קצת מחניק בבית. רצינו לצאת טיפה להתאוורר: סיבוב קצר בשכונה, טיול קצר בשדרות, משהו כזה. עם אופציה לשלל "אטרקציות" (הנה חתול, הנה כלב, בואי נלך למגלשה, בואי נטפס במדרגות, וכו'). בשתי הפעמים חזרנו הביתה עם זנב בין הרגליים, מותשים ועצבניים, כי היציאות האלה היו עונש. התחלתי לחשוב אלף פעם לפני כל יציאה מהבית (וזה לא שהיא לא רוצה לצאת, היא מאד מאד מאד רוצה, אבל על הידיים).

 

[אלדורית]

רק לגבי ההסברים הארוכים: רצוי לקצר

אותם. הרבה יותר אפקטיבי להסביר פעם אחת (והיא אכן חכמה ומבינה), ואז פשוט להתעלם מהטנטרום שבא בעקבות הסירוב. אם את חוזרת ומסבירה ומשדלת ומתרצת את יוצרת מצב של ויכוח מתמשך. (יום אחד גם אני איישם את זה בעיצות כאן...)

 

[אורן של איה]

יש לי קצת תמיכה...

איה (היתה?) נוראית בקטע. כל טיול, כל הליכה- רק ידיים. חלק מהדברים שאמרו לי, ובצדק, זה שהיא קטנה מדי בשביל עצמאות בקטע, והיא זו שתרגיש מתי היא בטוחה מספיק לזה. והיא בת שנתיים וקצת... על אחת כמה וכמה אצלך... ובשבוע האחרון היא מתחילה להפגין יותר ויותר עצמאות... ויותר מזה- אני מבקש ממנה ללכת קצת ואז, בפינה (ספסל, עץ הבא) אני אקח אותה שוב, וככה נוכל לעבוד ביחד... היא מקבלת, הולכת יותר, וזה בקטע של שיתופיות והבנה... זמן לכל עת...יכול להיות שפשוט עוד לא הגיע הזמן....

 

[tonti]

וואלה נכון

לפעמים אני אומרת לו ש"קשה לי, בסיבוב אני אקח אותך". וגם שם כשאני מרימה אותו, אני אומרת עד איפה.

 

[tonti]

גם אצלינו

והפשפש בן שנתיים ושבע. זו תקופה כזו. אני מקשרת אותה אצלינו לגן. רק שממש קשה לי להחזיק אותו כל הזמן. אז איכשהו מוצאים פשרות. "בוא לספה, אני אחזיק אותך" (בדר"כ הוא אומר "לא, תעמדי"

) או יוצאים החוצה לחברים. זה יעבור, אני מבטיחה לך. ובינתיים תהני מזה ותסניפי אותה כי יש תקופות שהם בקושי נותנים לגעת בהם.

 

[apk]

פעם שמעתי אמירה

"עד גיל שנה מה שלא תעשו לא תקלקלו את הילד" והדגש הוא על עד גיל שנה. לכן בראשית החיים צריך "לפנק" כמה שיותר. אחרי גיל שנה לא צריך לעשות מהפך אבל צריך להתתחיל לחנך וצריך גם לחשוב על הגב של ההורים ועל משקלו העולה של הילד. להשתדל להחזיק את הילד כמה שניתן כשאתם יושבים, לרגע קל כשאתם עומדים ובמקרים של אין ברירה. ביתר הזמן ... בשביל זה יש לילד רגליים, ואם קשה לו אז עגלה. אנחנו אפסנו את העגלה מיד כששירילי התחילה ללכת עצמאית ומאז היא הולכת רגלית מרחקים קצרים וארוכים (היום היא כבר בת 3, אז זה לא חוכמה אבל זה נכון גם לגיל שנה וחצי) והייתי מרימה אותה רק בשעת חצית כבישים סואנים. (ולשנינו אין רשיון נהיגה אז אנחנו משתמשים בעיקר בתחבורה ציבורית והליכה רגלית). היום אני רואה שמה שעשיתי רק הביא תועלת, אבל אז עשיתי את זה פשוט מתוך אינסטינקט

 

[כרמית מ.]

אם מדובר על משהו של הזמן האחרון

אז כנראה שיש לה איזה צורך כלשהו. לא בטוח שאפשר לדעת מהו (אם כי יש אצלכם כמה שינויים משמעותיים לאחרונה, כמדומני... גם אם היא עוד לא יודעת הכל, היא בטח מרגישה) - אבל אפשר להקל. השיטה שאצלנו עובדת הכי טוב בתקופות כאלו, היא "הפוך על הפוך" - ליזום כמה שיותר מגע וחיבוקים (אני מבינה שלהרים קצת קשה, וגם אם כן, חשוב שתעשי את זה על הצד או על הגב ולא מלפנים!) כדי שהיא לא תצטרך לבקש - בדרך כלל תוך כמה ימים זה משקיט את הצורך, ואפשר לחזור לשגרה. אגב - לקחת על הגב הרבה יותר קל (פיסית), ולכן אם אפשר לשכנע אותה ל"שק-קמח" זה מומלץ. רוב הילדים גם אוהבים את זה. כמו כן, השיטה שלי כשלא יכולתי לקחת אותם (שניים..) היתה לעצור ולחבק כמה שצריך - ואז להמשיך ברגל / בעגלה. עם הגמדון, יש לי בעיה הפוכה - הוא לא מוכן יותר להכנס למנשא. על הידיים בד"כ מסכים, אבל זה הרבה יותר כבד ומגביל (הוא לא מוכן על הגב). ברגל - לא בכל מקום אפשרי. מזל שהוא אוהב את כיסא האופניים וגם העגלה היא בשבילו אטרקציה שהוא בדרך כלל אוהב (ורק אמא מרגישה "ריקה" כשהיא מסתובבת איתו בעגלה...) - אבל לא בכל מקום הם זמינים.

 

[נעמי של פז]

בלו בנדנה יקרה ../images/Emo140.gif

ממה שאני שומעת הדבר הכי משמעותי לזכור הוא את המשפט האחרון שכתבת כאילו כדרך אגב - "היא התחילה ללכת לגן (אחרי שנה עם מטפלת) והסתגלותה טרם הושלמה..". אם אני מסתכלת דרך עיניה היפות של נעמה הרי שעד לא מזמן היה לה עולם מאוד בטוח: אמא/אבא + מטפלת קבועה. פתאום (עבור הילדה זהו שינוי מאוד מאוד לא צפוי, גם אם הכנת אותה מראש לכך) המקום החם והנעים הזה השתנה ללא הכר, והיא נאלצת היום להתמודד עם גננת + מטפלת+ הרבה ילדים (אפילו אם בעינייך מספרם האוביקטיבי קטן) - עבורה השינוי הנדרש הוא ענק!!!!!!! כשיש שינוי מהסוג המתואר כאן מאוד צפוי למצוא רגרסיה אצל הילדה. הרגרסיה הזו טבעית, נורמלית וקורת בהרבה מקומות בהם נדרש מהילד תהליך של הסתגלות לדבר חדש. עצתי לך - תראי כמה לא קל לילדתך, נסי להיות אמפטית לה ולשינוי הנדרש ממנה. קחי אותה על הידיים כמה שזה אפשרי לך והמעיטי ככול האפשר בעימותים סביב הנושא. נסי כל מני דרכים לסייע לה ולך. למשל הולכים עד הפנס (הרחוב) השני ואז אקח אותך על הידיים ??? פנסים. נספור עד 10 ואח"כ תלכי 20 צעדים בלי ידיים (וסופרים יחד). והכי חשוב - מרבים לחבק ולומר כמה אוהבים כי זה מה שהיא מבקשת כרגע: להרגיש אותך ולחזור לעולם הבטוח שהכירה קודם הראשון בספטמבר. אני יודעת שאני מציעה לך דבר שאינו קל ולכן מכל הלב - בהצלחה. עדכני אותנו.

 

[בלו בנדנה]

תודה לכולם../images/Emo24.gif

לקחתי לתשומת ליבי את עניין הלחבק, להציע לה על הידיים מיוזמתי, ולא להתעמת איתה בשלב זה. נושא ה"פשרות" (תלכי עד הכלב ואז אמא תיקח אותך) לא עובד אצלנו, לצערי. אבל נשתדל לצמצם את הויכוחים סביב הנושא, ואולי להתאים לנו מנשא גב שיהיה לנו נוח. המון תודה.