על הידיים

[kathi]

על הידיים../images/Emo31.gif../images/Emo45.gif

מה עושים עם ילד שכל הזמן רוצה על הידיים? הבן שלי בן שנה וארבעה חודשים, הוא המציא מילה חדשה- מוּקה שזה בעצם אמא קחי אותי על הידיים ותעמדי, וככה בשלושה שבועות האחרונים כל היום מוקה מוקה. לפעמים הוא יושב עם אנשים אחרים ומשחק, וברגע שאני מגיעה הוא ישר עוזב הכל ושוב מוקה מוקה. מה עושים מרימים אותו כל פעם שהוא רוצה ואם לא איך מלמדים אותו שלא. אשמח לשמוע מנסיונכם

 

[שחר של עמית]

בעיה מוכרת (ולמען האמת - כואבת)

אבל כשהבן שלי היה בגיל של הבן שלך, הרמתי אותו הרבה על הידיים. עם הזמן, וככל שיכולת ההליכה העצמאית הלכה והשתכללה, הופחת אט אט המינון. אני חושבת שרק בסביבות גיל שנתיים, התחלתי לקצץ בכך משמעותית, תוך מתן הסברים. לאחרונה (שנתיים וחצי), עקב ההריון אני פשוט משתדלת להרים אותו על הידיים כמה שפחות, במיוחד כדי שלא אצטרך בעתיד הקרוב לקשר בין אי הלקיחה על הידיים לבין הבטן התופחת. שיטה שלמדתי מחברה טובה - מו"מ על ההחזקה על הידיים: "אני אקח אותך על הידיים עד ל-X (האופנוע האדום; תחנת האוטובוס; וכו'), ואח"כ תלך על הרגליים". השיטה עבדה מצויין אצלנו. עוד שיטות שהצליחו - "עכשיו אנחנו הולכים כמו פיל" ואז בצעדים כבדים וגדולים. "ועכשיו אנחנו רצים כמו ארנב" ואז רצים מהר.

 

[kathi]

רוצה להוסיף עוד משהו

ראיתי שכבר היתה שאלה בנושא, אבל שאלתי קצת שונה, מושג המוקה מיוחד בשבילי, מאבא סבא סבתא הוא לא רוצה על הידיים, זה רק איתי. וזה לאו דווקה כשיוצאים מהבית, זה בעיקר בתוך הבית, לא מתרכז במשחק, מפסיק צפיה בסרט האהוב עליו(מה שפעם לא היה אפשר לנתק אותו בשום אופן), מפסיק משחק עם אחרים כשאני מגיעה ורוצה רק אלי ועל הידיים שלי . לי זה לא מאד מפריע ( כמובן שהגב שלי חושב אחרת), פשוט אני לא יודעת אם כשאני נענית לו אני בעצם מספקת לו צורך חשוב או " סתם מפנקת " אותו, ומונעת ממנו הדברים אחרים שהוא יכול לעשות. הוא ילד מאד חכם וקולט את כל מה שקורה סביבו, יודע לדבר ויש לו אוצר מילים ממש עשיר. אני תוהה אם זה משהו שאני משדרת לו מבלי להיות מודעת לכך?

 

[לאה_מ]

מה אכפת לך אם זה צורך או לא צורך

אם בכל מקרה את אומרת שלא אכפת לך להענות לבקשתו? הוא רק בן 1.4 - תני לו. אם לא נוח לך לעמוד ולהחזיק אותו - שבי והחזיקי אותו בחיקך. הוא עדיין תינוק - מגיע לו להיות על הידיים של אמא. הבן שלי בן 3.10 ולעתים מבקש שאקח אותו על הידיים. מכיוון שאין שום ספק שיכולת ההליכה שלו מעולה, ברור שמדובר רק ב"פינוק". אז מה? אסור לי לפנק אותו? אסור שיהיה לו וגם לי כיף? אז נכון שבגיל 3 חודשים גם אם לא מתאים לי באותו רגע אני אקח אותו, ובגיל 3.10 אני אעשה זאת רק אם זה מתאים לשנינו, אבל הגיל הוא לא סיבה להפסיק. גם את בן ה-11 שלי אני מאד נהנית לחבק (אם כי כבר לא יכולה להרים אותו על הידיים

). ואגב, הצעיר שלי הוא הלך מצויין. יש לו כושר הליכה נפלא בטיולים. זה בכלל לא קשור לעניין הידיים.

 

[irisgh]

אני הייתי

לוקחת אותו על הידיים ככל שירצה, אבל לא תמיד בהליכה. שיתרגל שגם בישיבה זה 'מוקה מוקה'. ואם הוא מוחה, מה לעשות, אי אפשר לעשות הכל כמו שהוא רוצה. אבל על הידיים (שזה סוג של חיבוק והחזקה), בזמן שאת יכולה, למה לא. אם הוא עוזב הכל סימן שמספיק חשוב לו להיות על הידיים. ברגע שהוא יתרגל שגם בישיבה זה 'נחשב', בחלק מהפעמים את יכולה להצטרף אליו ושיהיה על הידיים תוך כדי המשחק.

 

[נעמי של פז]

המצב שאת מתארת מאוד מוכר

בספרות הפסיכולוגיה - הילד למד ללכת, הוא למד להתרחק מה"מקורות" שלו (אמא), הוא תופס כאילו עצמאות ואז רץ אליה כדי "לחזור הביתה", להרגיש שוב מוגן. האם חל עוד איזשהו שינוי בחודש האחרון? החלפת מטפלת? החלפת גן? כי אם התשובה כאן חיובית הרי שהריצה אליך ברורה עוד יותר. המתוק שלך לא יהפוך למפונק מהאפשרות לחזור לידייך המכילות (מלשון מיכל), אלא נהפוך הוא - הוא ילמד שלצד העולם האינטנסיבי בו הוא חי יש מקום אחד בטוח - את!!! לכן, חבקי כמה שאפשר, בהדרגה יזדקק לכך פחות. אל דאגה עד גיל 18

תיהיה משהי אחרת בזרועותיו...

 

[apk]

חוזרת במילים אחרות ...

על המלצתי בדיון האחר. שלושה קווים צריכים להנחות אותך, לדעתי האישית, ואני הייתי מעמידה אותם בסדר הזה: 1) בריאות הגב שלך אל מול צרכי הבטיחות שלו - מנקודת מבט זאת, אין ידיים במצב הליכה אלא אם זה נדרש למען בטיחותו ואז חובה להרימו 2) לאפשר לילד להרגיש נאהב - לצורך זה הייתי יוצרת כמה שיותר הזדמנויות שיאפשרו לך להחזיק אותו על ברכיך כשאת במצב ישיבה 3) חינוך - הילד במפורש כבר לא תינוק (זה נגמר בגיל שנה), הוא פעוט, והוא כבר למד להכיר את מושג הנפרדות והוא צריך להתחיל ללמוד להכיר ולכבד גם את הצרכים של אחרים וגם את העובדה שמה שהוא מסוגל לעשות בכוחות עצמו הוא יעשה בעצמו וההורים רק יסיעו היכן שצריך. לצורך זה הייתי נמנעת מלהחזיק אותו היכן שלא נכון להחזיק או היכן שזה מפריע ולמה בחרתי בסדר העדיפות הזה? כי: אם לא תשמרי על גבך לא תוכלי להרים אותו גם כשתרצי או יהיה הכרחי ואם לא תשמרי על בטיחותו ... טוב כאן אני חושבת שזה ברור, לכן זה, לדעתי, צריך להיות השיקול המוביל. לתת הרגשת נאהב במקום השני, כי את זה אפשר להעניק טוב יותר כשאנחנו בריאים וכשהכל בסדר עם הילד (מה לעשות עם גב כואב עליך לדאוג קודם כל לעצמך ולילד מת בטח לא ניתן להעניק כלום) ומנגד חינוך שמגיע ממקום של אהבה וכשהילד מרגיש אהוב סיכויי הצלחתו גבוהים הרבה יותר. החינוך במקום השלישי כי גם הוא חשוב מאוד בעיני אבל לא נראה לי אפשרי אם שני הדברים הקודמים לא מתקיימים.