א ד ם ח י ו ב י
New member
על החיובי שבשלילי...
כשיצאתי אתמול מהפגישה לא חשבתי על כמה חבל שהיה ה"דיון" הזה בתחילת הפגישה, לא על כמה כעסתי באותו רגע או על החששות שהיו לי מרגע שכל מה ששמעתי היה דיכוי ודיכוי ודיכוי... הקדשתי לצורת החשיבה הזו שלוש שניות בדיוק ומיד הבנתי שבעצם לא זה מה שקרה, כי הכל תלוי באיך אנו בוחנים זאת- האם נראה את הצד השלילי שבדבר או את הטוב (כ"כ הרבה טוב) שהתפרש מכך... לא היה ויכוח, לא היה כעס או חילוקי דעות- מה שהיה זה המון המון אהבה והערכה לקבוצה, לתמיכה, לחיזוקים ולקשרים שיצרנו. חשבתי על זה רגע והגעתי למסקנה שרק משהו טוב כ"כ יכול לעורר כאלו אמוציות ברגע שיש משהו שמאיים בשינוי. ראו איך כולנו מיד נרתענו, איך כולנו זענו באי נוחות וחששנו- לא בגלל המתודה החדשה, לא בגלל המנחה החדש ולא בגלל הגישה או הלא נודע... החשש לטעמי נבע מסיבה אחת ופשוטה- בשני מפגשים הצלחנו ליצור אי של שפיות (כפי שהגדיר את זה טוב ממני גבר שקט), אי של אהבה ואושר- של שמחה ודאגה האחד לשני. החשש לאבד את זה הוא מה שהביא לעוצמה החזקה של התגובות. כגודל ההצלחה שלנו כך גם התגובה לניסיון השינוי בהתאם. אז אני כבר לא זוכר מהשעה וחצי הראשונות דבר מלבד עד כמה החברים החדשים שלי הביעו את ההערכה שלהם למה שיצרנו, עד כמה התחברנו האחד לשני כ"כ במהירות, עד כמה טוב בראנו לנו פינה של אושר, עד כמה האור חבוי בנו ואין לו ברירה אלא לפרוץ ולהאיר את כולנו... ואיך בסופו של דבר באותה מהירות שהגיעה הסערה- כך היא חלפה ונותרנו עם הנינוחות, החיבוקים והקרבה. זה מה שזכור לי וזה מה שאני מביא איתי לפגישה הבאה בעוד שבועיים- את האהבה והחיבור החזק הזה שנוצר ומסרב להתפורר- ויהי מה!! אוהב את כולכם, אדם חיובי.
כשיצאתי אתמול מהפגישה לא חשבתי על כמה חבל שהיה ה"דיון" הזה בתחילת הפגישה, לא על כמה כעסתי באותו רגע או על החששות שהיו לי מרגע שכל מה ששמעתי היה דיכוי ודיכוי ודיכוי... הקדשתי לצורת החשיבה הזו שלוש שניות בדיוק ומיד הבנתי שבעצם לא זה מה שקרה, כי הכל תלוי באיך אנו בוחנים זאת- האם נראה את הצד השלילי שבדבר או את הטוב (כ"כ הרבה טוב) שהתפרש מכך... לא היה ויכוח, לא היה כעס או חילוקי דעות- מה שהיה זה המון המון אהבה והערכה לקבוצה, לתמיכה, לחיזוקים ולקשרים שיצרנו. חשבתי על זה רגע והגעתי למסקנה שרק משהו טוב כ"כ יכול לעורר כאלו אמוציות ברגע שיש משהו שמאיים בשינוי. ראו איך כולנו מיד נרתענו, איך כולנו זענו באי נוחות וחששנו- לא בגלל המתודה החדשה, לא בגלל המנחה החדש ולא בגלל הגישה או הלא נודע... החשש לטעמי נבע מסיבה אחת ופשוטה- בשני מפגשים הצלחנו ליצור אי של שפיות (כפי שהגדיר את זה טוב ממני גבר שקט), אי של אהבה ואושר- של שמחה ודאגה האחד לשני. החשש לאבד את זה הוא מה שהביא לעוצמה החזקה של התגובות. כגודל ההצלחה שלנו כך גם התגובה לניסיון השינוי בהתאם. אז אני כבר לא זוכר מהשעה וחצי הראשונות דבר מלבד עד כמה החברים החדשים שלי הביעו את ההערכה שלהם למה שיצרנו, עד כמה התחברנו האחד לשני כ"כ במהירות, עד כמה טוב בראנו לנו פינה של אושר, עד כמה האור חבוי בנו ואין לו ברירה אלא לפרוץ ולהאיר את כולנו... ואיך בסופו של דבר באותה מהירות שהגיעה הסערה- כך היא חלפה ונותרנו עם הנינוחות, החיבוקים והקרבה. זה מה שזכור לי וזה מה שאני מביא איתי לפגישה הבאה בעוד שבועיים- את האהבה והחיבור החזק הזה שנוצר ומסרב להתפורר- ויהי מה!! אוהב את כולכם, אדם חיובי.
