יש דרך פשוטה ומדויקת יותר
להגדיר את החלוקה הזאת.
יש מציאות, ויש את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליה.
זה לא נכון שזה תמיד דמיון.
לפעמים אנחנו מדמיינים דברים ולכן הסיפור ישתייך לז'אנר הזה של סיפורים.
אבל לפעמים אנחנו פשוט מפרשים את המציאות בעזרת הכלים שיש לנו באותו רגע,
וזה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליה.
הסיפורים הכי נפוצים שמכונים בבדרך כלל דמיונות, הם הסיפורים שאנחנו מספרים
לעצמנו על בני זוגנו או האנשים שאנחנו רוצים שיהיו כאלה.
הם אומרים משהו אחד, אנחנו שומעים מה שאנחנו שומעים, מתרגמים את העובדות
לתבנית שאנחנו מכירים מהעבר, ומספרים לעצמנו מה שמספרים.
כל הבסיס של תיקון, של קואוצ'ינג, של התבגרות והתפכחות מאשליות הוא בדיוק זה:
להיות מציאותי, להפסיק לספר לעצמנו סיפור שאינו תואם את העובדות הנכוחות.
מותר לדמיין ורצוי אפילו, אבל לא להמציא עובדות ומציאות.
דמיון, בדיוק כמו דמיון מודרך, הוא כלי חשוב מאוד שבעזרתו אנחנו בונים את העתיד בהווה.
אסור לבלבל ביניהם אבל לא כדאי גם לוותר על דמיון.
איך אומרת תפילת השלווה של הנגמלים למיניהם בארגונים השונים?
החוכמה להבדיל ביניהם.
ואני אומרת: האומץ להביט למציאות בעיניים ולא להמציא סיפורים.
אם תרצו, זהו הקסם האמיתי, כמו מיסטיקה של שזירת העובדות לסיפור חיים.