על גג העולם...
יום שישי, פקחתי את עיני, השעה הייתה 14:30 (ושימותו הקנאים...והתנאים, ומצידי גם האמוראים), לאחר התמתחות קצרה קמתי ממיטתי לעשות פיפי (סליחה, להטיל את מימי, להתפנות, לפדר את אפי...) וחזרתי למיטה - השעה כבר הייתה 16:10 (אכן יום עמוס עבר על כוחותינו), השבת בלית ברירה אבלה (גם בילוי זה מושג יחסי) בביתי, בחיק משפחתי החמה והאוהבת...(ye right). כעבור מספר דקות, אבי הדליק את נרות החנוכה (וגם הפעם כנראה ששכח את קיומי) ולאחריו הדליקה אימי את נרות השבת, אבי ואחי הלכו לבית הכנסת ואני קמתי ממיטתי ופניתי לחדר הרחצה (באנגלית זה נשמע יותר טוב..), כשיצאתי לבשתי את מיטב מחלצותיי הצנועים, כי כל כבודה בת מלך פנימה ויפה שעה אחת קודם. (הערת אגב: בימים כתיקונם חוזר אבי מבית הכנסת ומעיר אותי בדרכו המיוחדת, ואפילו אם אינני ישנה, אעמיד פניי ולו רק בשביל להתענג כל פעם מחדש על האושר הקטן הזה שמזכיר לי את הילדות... ולמדמיינים תהיי תקווה) אך השבת כנראה ותקפה שיכחה את משפחתי ולא ידעו כי קיימת אנוכי וכי נשמה באפי ועודני חיה בתוכם. והנה כי חוזר אבי מבית התפילה ומדלג על חדרי כאומר "אינני", ולעומת זאת אני אנני מתיאשת, אחכה ולו רק עוד רגע או שניים ומיד יפנה וודאי לקרוא לי... אך אין, אין קול ואין עונה. ואני בבגדי שבת (כמצוות "כבד את אביך ואת אמך" וברומא דבר רומאית...גם איטלקית תופס) שומעת את שירת "שלום עליכם" והדמעות עולות ממורד הגרון (איפה הגרביטציה כשצריך אותה) מוצאות את דרכן אל ארובות העיניים ומותירות שביל ארוך ולח עד למורד הסנטר, ושוב הן מכניעות את הרציונל שכועס "טיפשה על מה את בוכה?", והתחושה של רואה ואינה נראית מכאיבה ברמ"ח אבריי, ההתעלמות כאילו אינני רוצה לצרוח באימים "הנני". לפתע השתרר שקט, ושמעתי את אימי לוחשת דבר מה, כנראה ובישרה לאבי כי ערה אנוכי, אבי ניגש לחדרי, דלתי הייתה פתוחה ואני ישובה על המיטה קפואה ודמעות בעיניי "שלהבת?" ספק שאל ספק קבע, "את באה לשולחן?", אבל אני לא הגבתי, לא ידעתי מה תחשב תגובה הולמת, ורק קמתי שטפתי את פניי והצטרפתי בדממה אל השולחן. בתום ארוחה רצופת שתיקות (מצידי - שאר המשפחה תפקדה מצוין נוכח נוכחותי האילמת), פרשתי לחדרי, מקלטי, והתכרבלתי בחיית המחמד שלי - שמיכת הפוך, המקבלת אותי ללא תנאי וסייג, ותמיד מציעה חום ופינוק (ככה זה כשאין גבר בשטח, מתאהבים גם בשמיכה...) כעבור שעתיים, כשתרדמה נפלה על הבית, הרגשתי צורך עז לניקוטין, בראשי הדהדו תגובות חבריי בשמעם על חילול השבת דלפני 3 שבועות, וגמרתי אומר לצאת את הבית ע"מ לממש תשוקתי. אך אנה אפנה, ומתגוררת אנוכי בשכונה וצביונה דתי?, אז הבזיק במוחי רעיון... מהודרת ביפה בפיג´מותיי, עוטה עלי של סרוג וערדלי "קיפי" לרגליי, עליתי כמתגנבת אל קומת הגג אשר בבניני. בידים רועדות פתחתי את הסוגר אל החופש, ויצאתי אל הקור המלטף בקומה ה-8. תחושה של דרור מילאה אותי מבפנים והחילותי לפזם לעצמי שירים ולדלג ברחבי הגג (בתקווה כי אכן איש אינו צופה בי) כשסיגריה בידי ושיר בליבי. מאושרת מהריגוש החדש ירדתי חזרה לביתי ובליבי תקווה כי אולי פעם הבאה, ימצא בליבי האומץ לטפס על שלבי הסולם מעלה לעבר המשטח העליון ובו אין דבר מלבד מעקה בגובה 15 ס"מ המפריד ביני ובין... <שלהבת חווה אושר בהתגנבות יחידים>
יום שישי, פקחתי את עיני, השעה הייתה 14:30 (ושימותו הקנאים...והתנאים, ומצידי גם האמוראים), לאחר התמתחות קצרה קמתי ממיטתי לעשות פיפי (סליחה, להטיל את מימי, להתפנות, לפדר את אפי...) וחזרתי למיטה - השעה כבר הייתה 16:10 (אכן יום עמוס עבר על כוחותינו), השבת בלית ברירה אבלה (גם בילוי זה מושג יחסי) בביתי, בחיק משפחתי החמה והאוהבת...(ye right). כעבור מספר דקות, אבי הדליק את נרות החנוכה (וגם הפעם כנראה ששכח את קיומי) ולאחריו הדליקה אימי את נרות השבת, אבי ואחי הלכו לבית הכנסת ואני קמתי ממיטתי ופניתי לחדר הרחצה (באנגלית זה נשמע יותר טוב..), כשיצאתי לבשתי את מיטב מחלצותיי הצנועים, כי כל כבודה בת מלך פנימה ויפה שעה אחת קודם. (הערת אגב: בימים כתיקונם חוזר אבי מבית הכנסת ומעיר אותי בדרכו המיוחדת, ואפילו אם אינני ישנה, אעמיד פניי ולו רק בשביל להתענג כל פעם מחדש על האושר הקטן הזה שמזכיר לי את הילדות... ולמדמיינים תהיי תקווה) אך השבת כנראה ותקפה שיכחה את משפחתי ולא ידעו כי קיימת אנוכי וכי נשמה באפי ועודני חיה בתוכם. והנה כי חוזר אבי מבית התפילה ומדלג על חדרי כאומר "אינני", ולעומת זאת אני אנני מתיאשת, אחכה ולו רק עוד רגע או שניים ומיד יפנה וודאי לקרוא לי... אך אין, אין קול ואין עונה. ואני בבגדי שבת (כמצוות "כבד את אביך ואת אמך" וברומא דבר רומאית...גם איטלקית תופס) שומעת את שירת "שלום עליכם" והדמעות עולות ממורד הגרון (איפה הגרביטציה כשצריך אותה) מוצאות את דרכן אל ארובות העיניים ומותירות שביל ארוך ולח עד למורד הסנטר, ושוב הן מכניעות את הרציונל שכועס "טיפשה על מה את בוכה?", והתחושה של רואה ואינה נראית מכאיבה ברמ"ח אבריי, ההתעלמות כאילו אינני רוצה לצרוח באימים "הנני". לפתע השתרר שקט, ושמעתי את אימי לוחשת דבר מה, כנראה ובישרה לאבי כי ערה אנוכי, אבי ניגש לחדרי, דלתי הייתה פתוחה ואני ישובה על המיטה קפואה ודמעות בעיניי "שלהבת?" ספק שאל ספק קבע, "את באה לשולחן?", אבל אני לא הגבתי, לא ידעתי מה תחשב תגובה הולמת, ורק קמתי שטפתי את פניי והצטרפתי בדממה אל השולחן. בתום ארוחה רצופת שתיקות (מצידי - שאר המשפחה תפקדה מצוין נוכח נוכחותי האילמת), פרשתי לחדרי, מקלטי, והתכרבלתי בחיית המחמד שלי - שמיכת הפוך, המקבלת אותי ללא תנאי וסייג, ותמיד מציעה חום ופינוק (ככה זה כשאין גבר בשטח, מתאהבים גם בשמיכה...) כעבור שעתיים, כשתרדמה נפלה על הבית, הרגשתי צורך עז לניקוטין, בראשי הדהדו תגובות חבריי בשמעם על חילול השבת דלפני 3 שבועות, וגמרתי אומר לצאת את הבית ע"מ לממש תשוקתי. אך אנה אפנה, ומתגוררת אנוכי בשכונה וצביונה דתי?, אז הבזיק במוחי רעיון... מהודרת ביפה בפיג´מותיי, עוטה עלי של סרוג וערדלי "קיפי" לרגליי, עליתי כמתגנבת אל קומת הגג אשר בבניני. בידים רועדות פתחתי את הסוגר אל החופש, ויצאתי אל הקור המלטף בקומה ה-8. תחושה של דרור מילאה אותי מבפנים והחילותי לפזם לעצמי שירים ולדלג ברחבי הגג (בתקווה כי אכן איש אינו צופה בי) כשסיגריה בידי ושיר בליבי. מאושרת מהריגוש החדש ירדתי חזרה לביתי ובליבי תקווה כי אולי פעם הבאה, ימצא בליבי האומץ לטפס על שלבי הסולם מעלה לעבר המשטח העליון ובו אין דבר מלבד מעקה בגובה 15 ס"מ המפריד ביני ובין... <שלהבת חווה אושר בהתגנבות יחידים>
מכיר כלכך את התחושה של רואה ואינו נראה . וגם את הצורך לניקוטין המר בבית מנוכר . אבל מצאת פתרון יפה. ולוואי כולם ימצאו או יעשו את השמיים של עצמם :*) בברכת שבת עברה וזמן ישועה קרבה ... אייל. <דמעה הולכת לעשן טיפה כדי להוסיף אפור בין השחור ללבן>