על גבולות ...

[שייכת גם לכאן]

על גבולות ...

שלום רב אני אמא לילד מקסים בן 3, מאוד איטלגנטי , פרפקציוניסט גדול, עצמאי מאוד(גמול,מתלבש לבד, הכל לבד...) אך הבעיה היא שאם ואומרים לו חלילה לא, הוא פשוט אינו מגיב וממשיך בשלו. אני אוסרת רק דברים שהם מסוכנים לקיום כגון: משחק עם חשמל, לרוץ לכביש וכו ואת זה הוא בהחלט הפנים שאסור והוא אינו עושה, אך לאחרונה נקלענו להתקפי זעם מצידו הכוללים בכי , שכיבה על הריצפה , עצבים, לא מוכן לקבל את הלא שלנו כהורים, (דוגמא קטנה : רוצה לקחת לגן בבוקר את הצינור של הגינה והאופנים שלו- כמובן שהיה לו הסבר מאוד יפה מדוע ה וא זקוק להם אך יש חוק שאסור להביא חפצים לגן..והוא בכה בגן שעתיים.)מה עושים? איך מתמודדים? אשמח לקבל עיצות

 

[גרא.]

שייכת גם לכאן,דווקא הדוגמא שאת

הבאת,מדגישה את חוסר הבהירות לפעמים שבקיומם של חוקים,וגבולות,ואיך אפשר לטעות בהקפדה מוגזמת עליהם, שאין בה מספיק חשיבה..כדאי שתדעי שילד ,וודאי בגילו של בנך, זקוק ל"חפץ מעבר",העוזר לו להתמודד עם נטישת הבית בבוקר והשארות לבדו, בלי ההורים בתוך הגן. חפץ מעבר יכול להיות כל דבר החשוב לילד, ומסמל עבורו את הבית, בעיקר בטחון. כמו דובי, כרית קטנה,חיתול (לא טיטול),וחפצים שונים אחרים..החוק בגן, לא מתחשב כנראה בצרכים נפשיים של חלק מהילדים..יותר מכך,במרבית הגנים, אם ילד כן מביא חפץ שההתעסקות בו במהלך היום מפריעה לחיי הגן..כמו שהוא בא בבוקר, הגננת מניחה את החפץ במקום שהילד אינו יכול להגיע אליו..אבל הוא יודע היכן הוא..ובזה נגמר ספור הבכי של בנך בבוקר. אין טעם במלחמה הזו,כאשר הוא בוכה שעתיים, בא מבואס לגן, לא נהנה, אולי גם תוקפני..זו אינה הקפדה על חוק, אלא,תסלחי לי, חוסר הבנה של הגננת לצרכי הילד..ונסיון עיקש מצידכם להכניס גם את זה למאבקי השליטה ביניכם. יחד עם זה, הנסיון שלכם להקפיד על גבולות,אלה שציינת, הוא במקום. תגובת בנכם, היא התגובה השכיחה למצבי תסכול. הוא מגיב בהתקפי זעם, כי רק דרך תוקפנות ממעין זו, הוא יכול לפרק את רגשות התסכול הוא בוכה, בכי מרורים, ושוכב על הארץ, כי אין לו שום דרך אחרת להגיב הוא מנסה לעורר בכם רגשי אשמה..חוסר נוחיות..ואם זה ברחוב, אז גם רגשי בושה.. ברור לחלוטין, שאם אתם מוותרים אפילו פעם אחת, וודאי שאם יותר, לימדתם אותו כיצד להשיג מכם מה שהוא רוצה..לכן הדרך הנכונה, היא לקבוע את הגבול לאסור עליו מה שאתם חושבים שאסור, ואז להתעלם מהתגובה שלו..לא לוותר לו, לא לחשוש מהבכי שלו..אם הזאטוט שלכם יבין שאתם רציניים. הוא פשוט יפסיק. אם הוא פונה לאלימות כלפי רכוש או כלפיכם,כאן המקום כשאתם בבית, להורות לו להכנס לחדרו, עד שאתם תגידו לו לצאת..אם הוא יוצא,יש להחזירו,,ולחזור שוב על ההוראה להשאר עד שתורו לו לצאת..כך משיגים שליטה חיונית על התנהגות הילד..ובעצם בסופו של דבר עוזרים לו לפתח אישיות חזקה עם גבולות פנימיים ברורים (כוחות אגו חזקים).

 

[שייכת גם לכאן]

אכן הדוגמא שנתתי אינה טובה,

ברור לי כמה חשוב חפץ מעבר וברור לי שהוא זקוק לכך ולכן חפצים קטנים אני בהחלט מרשה ומעודדת שיקח, אך הבעיה היא שהוא רוצה דברים לא ממש מציאותיים (אופנים וכד ) ואם אתפשר על אופנים מחר הוא ירצה את המיטה הטלוויזיה ומי יודע מה עוד ... להלן דוגמא נוספת שהיתה בשבת אשמח אם תיעץ לנו: אכלנו ארוחת ערב, במשך כל הארוחה הוא ניגש כל שניה למקרר רוצה את זה רוצה את זה, רוצה לשתות ספריט ואין ... ואז בכי תמרורים, לאחר מכך בעלי הרים אותו , לקח אותו לצד ואמר לו או שאתה נרגע ויושב איתנו או שאתה עולה להרגע בחדר , כמובן שהוא לא נרגע וצרח גם לא עלה לחדר אלא הלך לסלון וישב שם.ואנו ישבנו וסיימנו לאכול, בלי לרוץ אחרי בלי לבקש שיחזור. שאלתי היא האם יתכן והילד זקוק לתשומת לב לכן הוא עושה זאת? (חייבת לציין שהוא בבית מאחת בצהרים איתי , יש לו המון זמן אמא פחות זמן אבא אך רואה את אביו כל יום) תודה על התשובה וההתיחסות.

 

[גרא.]

שייכת, דווקא הדוגמא שהבאת, ממחישה

כיצד אין לנהוג.בעלך כעס על בנכם, והציב לו את האפשרות, או שאתה נרגע או שאתה הולך לחדר.. הנער, לא נרגע, גם לא הלך לחדר..ואז,כיצד הגיב לכך בעלך? בנך לא נרגע, והלך לסלון. אתם המשכתם לאכול,וכפי שאת מציינת, בלי לרוץ אחריו, בלי לבקש שיחזור..אז היכן אתם, והיכן הילד במאבק הזה על השליטה? ברור שהוא "ניצח, כלומר נהג כרצונו.. עד לעימות הבא, שגם בו הוא "ינצח" כמיקודם..מה שהיה צריך לעשות במקרה הזה, הוא לא להציב לילד אלטרנטיבה : או...או...הבחירה אינה שלו. אלא לאסור עליו ללכת מדי רגע למקרר.ללא הסבר, כאשר הוא פרץ בבכי תמרורים..הטוב ביותר היה להתעלם..עצם תשומת הלב שלכם לכך, חיזקה את עוצמת הבכי.אביו בקש ממנו להרגע,פעם, פעמיים, ללא איום מה יהיה אם.כאשר הוא המשיך לילל ולא נרגע. כאן המקום לומר לו הכנס לחדרך ותהיה שם עד שאני אומר לך לצאת. לא רוצה?? לוקחים אותו בעדינות ביד, מביאים לחדרו, ואומרים לו כמיקודם: תשאר בחדר עד שאני אומר לך לצאת..הוא יוצא? חוזרים על כך, בלי כעס ובלי עצבים. במאבק הכוחות הזה,שאיננו ביטוי לצורך בתשומת לב..אם וכאשר הילד מרגיש שההורים רציניים אם וכאשר הוא מרגיש שבעזרת הבכי והיללות הוא אינו משיג מאומה..הוא יפחית את ההתנהגות הזו עד למינימום. יש לציין כי שעה שהוא רגוע, זה הזמן לשוחח איתו בחופשיות על הצורך שלו להשמע להוראות שלכם. ועל מה שיקרה אם הוא לא יעמוד בכך. תמיד יש לנתק את ההסבר מהבצוע. כלומר, כאשר הוא מילל, התגובה היא הדרישה להרגע..בלי הסבר. לא רוצה..לך לחדרך עד שתקבל הוראה לצאת (מיקוד השליטה על ההורים)..חשוב שהילד יידע שכך מצפים ממנו, וכך יקרה בכל פעם שהוא ינסה להשתמש בתחמושת הבכי הקטלנית שלו.

 

[שייכת גם לכאן]

קראתי והפנמתי מקווה שזה ילך-תודה!