על אספירציה, דסטורציה ושאר חולרעס..
אז מה היה לנו בשבועיים האחרונים? ביום חמישי לפני שבועיים- חום שעולה בהדרגה ומגיע ל39.8. הרופא לא מתרגש- תורידו את החום וזהו. ביום ראשון החום יורד- מצוין! אני יכולה ללכת הערב לשמוע את הרצאת הפתיחה של סמינר בינ"ל שרציתי להשתתף בו! הילד נשלח אחר כבוד לגן ביום שני.אני יוצאת לסמינר. ב10:00 אני מקבלת טלפון מהגננת- יובל עם 40 חום. תבואו לקחת אותו. אבא מוקפץ מהעבודה, אני יוצאת מהסמינר. שוב לרופא- הוא מסכים לקחת משטח גרון (כי אבא היה עם דלקת גרון חריפה). למחרת יובל עדיין עם חום- הפעם גם אני. נדבקתי. מוותרת על היום השלישי של הסמינר. טלפון לרופא- למרות הנדירות של חיידק בגרון בגיל של יובל- הוא נדבק. 10 ימי אנטיביוטיקה. אני הולכת לרופא- הגרון עדיין לא אדום- שאר הסימנים כבר פה. משטח גרון ולהתחיל אנטיביוטיקה. בערב ריב היסטרי עם אבא- על סדרי עדיפויות, ויתורים וגמישות. (בדיוק הזמן לריב, לא?). יום רביעי שיפור ניכר אצל יובל. אצל אמא עדיין לא. יום חמישי- יובל הולך לגן. אמא זוחלת לעבודה. ב10:00 טלפון מהגגנת- יובל עם קוצר נשימה חמור. תבואו לקחת אותו. אמא יוצאת מהעבודה. אבא פוגש אותנו אצל הרופא- "זו כנראה אסטמה- לא משהו חמור, אינהלציות וזהו". אנחנו חוזרים הביתה, אבא לעבודה. אבל המצב של יובל מחמיר. השפתיים טיפה כחולות, אני לא רגועה. טלפון לאבא- נוסעים למיון. במיון מקבלים אותנו יפה (עוד לא לחוץ כמו שיהיה בערב). רואה אותנו רופא ראות (יובל מקיא עליו ועל הכסא שלו), בדיקות נוספות- לילד יש גם דלקת ראות והוא בדסטורציה. אחוז החמצן מגיע רק ל86%. 60 נשימות בדקה. דופק 160. אמא, שמכירה את המחלה מקרוב כואבת את הנשימות של יובל. הרופאים מרגיעים- הכל יהיה בסדר. בראש אני יודעת. הלב שבור. רופא הראות מסביר לאמא שסביר להניח שדלקת הראות היא מאספירציה- יובל יונק כשהוא שוכב. ילדים עלולים "להתבלבל בצנרת" ולשאוף לראות במקום לבלוע. זה באמת קורה לנו הרבה. סביר להניח שחלב הגיע לראות- וכך התפתחה דלקת הראות שהחמירה את קוצר הנשימה. בינתיים אנחנו עם עוד סוג אנטיביוטיקה, אינהלציות כל 4 שעות, חמצן בשאר הזמן ומיון רועש ומדכא. בלילה % החמצן גבוה יותר, אבל עדיין מתחת לנורמה. אנחנו עוברים למחלקת ילדים- לאשפוז. אמנם מחלקת ילדים היא גן עדן לעומת המיון- אבל עדיין זה הגהנום עלי אדמות. בחדרים לידי מבצאים החיאות בשני תינוקות, והתסריטים הכי גרועים רצים לי בראש. יובל לעומת זאת, משתפר. למרות הכל הוא נראה הילד הכי בריא במחלקה (טפו, טפו, טפו, מלח, חמסה, שום בצל). כולם אומרים לנו "בטח מחר ישחררו אתכם"... יום שישי עובר בסדר, הבדיקות מצוינות (אינהלציה כל 4 שעות הזכרתי? שני סוגי אנטיביוטיקה כתבתי?). זה רק בלילה שאחוז החמצן יורד. בבוקר מגיע הרופא- אנחנו מעדיפים להשאיר עוד לילה להשגחה. אני מתמוטטת. יום שבת עובר באיטיות מרגיזה. אבל יובל מתזז אותנו היטב. הוא רוצה לדגים (יש אקווריום גדול במשחקיה) ולמשחקיה ולמעלית השקופה. אנחנו גמורים. גם סבא וסבתא שבאים לבקר מותשים. אבל הלילה עובר בסדר. וביום ראשון, באיטיות מרגיזה, משחררים אותנו. באוטו, בדרך הביתה, מתפרץ לו מעיין הדמעות. למה אף אחד לא אמר שזה יכאב כל כך? אנחנו עדיין בטיפול "כבד", ובהמשך ברור אצל מומחה ראות, אבל בבית, במצב רוח מצוין. אני עדיין מתאוששת, מנסה למחוק את המראות ממחלקת ילדים מהמוח. זה לא קל. מאחלת לכולם שלא נזדקק להם. לעולם. זהו. קצת ארוך. ובעצם רק רציתי לכתוב- "חזרתי סוף סוף מהגיהנום", ואחל מזל והצלחה ליולדות הטריות, להריוניות הספונטניות (איזה כיף!!!) ולהבטיח שאקרא את כל ההודעות מהשבועיים האחרונים- לאט לאט... יום טוב ובריאות לכ-ו-ל-ם טביקאט.
אז מה היה לנו בשבועיים האחרונים? ביום חמישי לפני שבועיים- חום שעולה בהדרגה ומגיע ל39.8. הרופא לא מתרגש- תורידו את החום וזהו. ביום ראשון החום יורד- מצוין! אני יכולה ללכת הערב לשמוע את הרצאת הפתיחה של סמינר בינ"ל שרציתי להשתתף בו! הילד נשלח אחר כבוד לגן ביום שני.אני יוצאת לסמינר. ב10:00 אני מקבלת טלפון מהגננת- יובל עם 40 חום. תבואו לקחת אותו. אבא מוקפץ מהעבודה, אני יוצאת מהסמינר. שוב לרופא- הוא מסכים לקחת משטח גרון (כי אבא היה עם דלקת גרון חריפה). למחרת יובל עדיין עם חום- הפעם גם אני. נדבקתי. מוותרת על היום השלישי של הסמינר. טלפון לרופא- למרות הנדירות של חיידק בגרון בגיל של יובל- הוא נדבק. 10 ימי אנטיביוטיקה. אני הולכת לרופא- הגרון עדיין לא אדום- שאר הסימנים כבר פה. משטח גרון ולהתחיל אנטיביוטיקה. בערב ריב היסטרי עם אבא- על סדרי עדיפויות, ויתורים וגמישות. (בדיוק הזמן לריב, לא?). יום רביעי שיפור ניכר אצל יובל. אצל אמא עדיין לא. יום חמישי- יובל הולך לגן. אמא זוחלת לעבודה. ב10:00 טלפון מהגגנת- יובל עם קוצר נשימה חמור. תבואו לקחת אותו. אמא יוצאת מהעבודה. אבא פוגש אותנו אצל הרופא- "זו כנראה אסטמה- לא משהו חמור, אינהלציות וזהו". אנחנו חוזרים הביתה, אבא לעבודה. אבל המצב של יובל מחמיר. השפתיים טיפה כחולות, אני לא רגועה. טלפון לאבא- נוסעים למיון. במיון מקבלים אותנו יפה (עוד לא לחוץ כמו שיהיה בערב). רואה אותנו רופא ראות (יובל מקיא עליו ועל הכסא שלו), בדיקות נוספות- לילד יש גם דלקת ראות והוא בדסטורציה. אחוז החמצן מגיע רק ל86%. 60 נשימות בדקה. דופק 160. אמא, שמכירה את המחלה מקרוב כואבת את הנשימות של יובל. הרופאים מרגיעים- הכל יהיה בסדר. בראש אני יודעת. הלב שבור. רופא הראות מסביר לאמא שסביר להניח שדלקת הראות היא מאספירציה- יובל יונק כשהוא שוכב. ילדים עלולים "להתבלבל בצנרת" ולשאוף לראות במקום לבלוע. זה באמת קורה לנו הרבה. סביר להניח שחלב הגיע לראות- וכך התפתחה דלקת הראות שהחמירה את קוצר הנשימה. בינתיים אנחנו עם עוד סוג אנטיביוטיקה, אינהלציות כל 4 שעות, חמצן בשאר הזמן ומיון רועש ומדכא. בלילה % החמצן גבוה יותר, אבל עדיין מתחת לנורמה. אנחנו עוברים למחלקת ילדים- לאשפוז. אמנם מחלקת ילדים היא גן עדן לעומת המיון- אבל עדיין זה הגהנום עלי אדמות. בחדרים לידי מבצאים החיאות בשני תינוקות, והתסריטים הכי גרועים רצים לי בראש. יובל לעומת זאת, משתפר. למרות הכל הוא נראה הילד הכי בריא במחלקה (טפו, טפו, טפו, מלח, חמסה, שום בצל). כולם אומרים לנו "בטח מחר ישחררו אתכם"... יום שישי עובר בסדר, הבדיקות מצוינות (אינהלציה כל 4 שעות הזכרתי? שני סוגי אנטיביוטיקה כתבתי?). זה רק בלילה שאחוז החמצן יורד. בבוקר מגיע הרופא- אנחנו מעדיפים להשאיר עוד לילה להשגחה. אני מתמוטטת. יום שבת עובר באיטיות מרגיזה. אבל יובל מתזז אותנו היטב. הוא רוצה לדגים (יש אקווריום גדול במשחקיה) ולמשחקיה ולמעלית השקופה. אנחנו גמורים. גם סבא וסבתא שבאים לבקר מותשים. אבל הלילה עובר בסדר. וביום ראשון, באיטיות מרגיזה, משחררים אותנו. באוטו, בדרך הביתה, מתפרץ לו מעיין הדמעות. למה אף אחד לא אמר שזה יכאב כל כך? אנחנו עדיין בטיפול "כבד", ובהמשך ברור אצל מומחה ראות, אבל בבית, במצב רוח מצוין. אני עדיין מתאוששת, מנסה למחוק את המראות ממחלקת ילדים מהמוח. זה לא קל. מאחלת לכולם שלא נזדקק להם. לעולם. זהו. קצת ארוך. ובעצם רק רציתי לכתוב- "חזרתי סוף סוף מהגיהנום", ואחל מזל והצלחה ליולדות הטריות, להריוניות הספונטניות (איזה כיף!!!) ולהבטיח שאקרא את כל ההודעות מהשבועיים האחרונים- לאט לאט... יום טוב ובריאות לכ-ו-ל-ם טביקאט.
