"עלייה בהדתה"
שנים לפני המחאה נגד התכנים הדתיים בבתי הספר, עולים שהגיעו לישראל נתקלו במסכת שכנועים, לחצים והפחדות כדי שישלחו את ילדיהם לפנימיות דתיות. אנחנו, הילדים, נדרשנו להתפלל כל היום בשפה שלא הבנו, לוותר על הבגדים והאוכל שאהבנו, לשכוח מאנגלית וחשבון ולקוות שלא נגיע לגיהינום. זה הסיפור שלנו, והוא עדיין כואב
יאנה פבזנר בשן | מגזין mako | פורסם 02/08/17 15:31
"אסור לך ללבוש את זה. זה לא צנוע", אומרת דמות גבוהה העומדת מולי. אני מרגישה את הפנים שלי מאדימות, את העיניים ננעצות ברצפה, את עצמי נבלעת בתוך קיר הבטון מאחוריי, שרותח משמש ספטמבר. זהו קיר בית הספר של חב"ד העומד בין דיונות החול הצהובות של אשדוד. מצאתי את עצמי שם שלושה חודשים אחרי שהגענו לישראל. הייתי ילדה בת 11.
אורך השמלה שאני לובשת דווקא בסדר הפעם, היא מכסה לי את הברכיים, אבל אין לה שרוולים. בדרך כלל אני זוכרת ללבוש חולצה מעל, הפעם שכחתי שהכתפיים הילדיות שלי לא צנועות. הפתרון? להסתובב כל היום עם תיק גב גדול על הכתפיים, שיכסה על הבושה. לבנות האחרות זה לא היה נראה הזוי: על טעויות צריך לשלם. רק מרינה ונטליה, עולות חדשות כמוני, לוחשות לי מילות עידוד.
אני שומעת את עקביה של הדמות נוקשים ומתרחקים. צריך למהר לתפילה במקלט. מה אני זוכרת מהמקלט? סוכריות זולות, ג'וקים מרוססים, סידור בכריכה אדומה, סדין מטונף וקרוע שמפריד בין הבנים לבנות. יכולתי לראות את יוסי עטוף בטלית, מתנדנד, מניח את אצבעות ידיו על עיניו, לפעמים המשקפיים שלו מתעקמים. יוסי היה היחיד שחיבבתי כאן. אסור היה לדבר איתו.
קדימה ואחורה, קידה שמאלה וקידה ימינה. אני מחזיקה את הסידור, שגם אחרי 27 שנים עדיין עומד כתזכורת בארון הספרים שלי, מעמידה פנים שאני קוראת ממנו. העברית שלי באותם ימים דלה מאוד, אין לי מושג קלוש מה המילים. אני ממלמלת משהו ברוסית וקדה קידה עמוקה קדימה.
איך הגעתי לכאן? שני ההורים האתאיסטים שלי לא דיברו איתי בבית על תפילות, על צניעות, גם אלוהים לא כיכב. למה אני קוראת פסוקי תורה בבית ספר שלא מלמד אנגלית, ושאת המתמטיקה שהוא מציע למדתי כבר בכיתה ב'? מה אני עושה במקום שבו אני לא נדרשת לחשוב, אלא לצום בכיפור ולנטוש את הסנדביץ' האהוב עליי – שתי פרוסות לחם שחור ובתוכו בשר לבן? ואיך הגיעו לשם מרינה ונטליה, שחלקו איתי אתאיזם וטעם קולינרי?
"הלכנו לעירייה ופקיד עם כיפה אמר לנו שאין מקום בשבילך בשום בית ספר חילוני, אלא אם תישארי כיתה", משחזרת אמי כיצד הגעתי לחב"ד, "הוא הציע את בית הספר הזה. אמר שהוא מצוין, שיש הסעה והמון תשומת לב לילדים. חשבתי שמכיוון שאת לא יודעת עברית עדיין זה טוב שתקראי הרבה תנ"ך. ככה תלמדי מהר יותר את השפה ובתיכון תלכי לבית ספר רגיל".
כשנגמרה שנת הלימודים אמי ניגשה שוב לאותו הפקיד בעירייה כדי לרשום אותי לתיכון ממלכתי. "לא, את לא יכולה לעשות את זה", הוא אמר, "אם היא התחילה בחב"ד, היא צריכה להמשיך שם". "וכאן דפקתי על השולחן", נזכרת אמי, "אמרתי לו 'לא באתי לארץ כדי שגם פה יגידו לי איך לחנך את הילדים שלי'".
היינו סוג ב', רוסיות מלוכלכות
בחודשים האחרונים כולם מדברים על ההדתה במערכת החינוך. ההורים והתלמידים המתקוממים מוחים על התכנים הדתיים שנכנסים לגני הילדים ולבתי הספר הממלכתיים, ומפנים אצבע מאשימה לעבר שר החינוך נפתלי בנט. זה דיון סוער במיוחד: יותר ממיליון איש, לדוגמה, ראו סרטון שבו תלמידה חילונית בת 15 מסבירה למה סירבה להיפגש עם תלמידים מבית ספר דתי. במשרד החינוך, מצדם, מתעקשים שאין שום הדתה, ושמדובר בהמצאה של התקשורת.
ההורים החילונים כועסים, ובעיני בצדק. אבל אני מוצאת את עצמי כועסת כעס כפול. כי ההדתה קיימת כאן שנים רבות, אבל לאיש לא היה אכפת כל עוד מדובר בילדי עולים. אני לא מדברת על הילדים שנשלחו לחינוך דתי בהתאם לאמונתם ורצון הוריהם – אלא על הרבים שלא, כמוני. אילו אמא שלי לא הייתה דופקת על השולחן, הייתי כנראה מוצאת את עצמי באולפנה.
זה הסיפור שלי ושל רבים מחבריי. רצינו להגיע למדינת היהודים, אבל לא רצינו להיות דתיים, לא רצינו להפוך לדתיים, ולא רצינו שהילדים שלנו יהיו דתיים. ובכל זאת, איכשהו, למדנו לנשק מזוזה לפני שלמדנו מי זה הרצל. היינו חדשים בארץ, בקושי ידענו עברית, והאמנו במדינת היהודים. כשנציגי מוסדות החינוך הדתיים הסבירו להורים שאצלם הילדים יקבלו את החינוך הכי טוב ובחינם, הם הסכימו – בלי לדעת מה משמעות ההסכמה. איפה היה כל הכעס אז?
הדרכים שמוסדות החינוך הדתיים גייסו בהן עולים חדשים היו מגוונות. הרשת החרדית "שובו", לדוגמה, הייתה מצלצלת בהודעה מוקלטת לבתי העולים. גופים אחרים דפקו על דלתות בתיהם, ובאמצעות הפחדות והבטחות שכנעו אותם לשלוח את ילדיהם לפנימיות. היו גם כאלה שהשפיעו דרך העיריות, ואחרים התמקמו באולפנים והציעו למבוגרים טיולים בארץ ולילדים קייטנות חינם. אני עצמי, עוד לפני שנשלחתי לבית הספר של חב"ד, הגעתי לקייטנה של החסידות, וחזרתי ממנה צרודה כי נדרשנו לצרוח שירי הלל למשיח כל היום.
תוכנית נעל"ה של משרד החינוך, המיועדת לנערים המגיעים לישראל לבדם בגילאי התיכון, הפעילה גם היא לאורך השנים פנימיות דתיות וחרדיות. "הבנו שאם נבקש פנימייה דתית יהיה יותר סיכוי שנתקבל לתוכנית, מכיוון שלא היינו 'יהודיות כשרות'", סיפרה לי אחת מהבוגרות, "במהלך הלימודים עברנו גיור וחלק קטן אף חזרו בתשובה. באופן כללי התייחסו אלינו כאל שפחות, שלחו אותנו בחגים לעבוד במסעדות דתיות בחצי חינם, ותמיד דיברו עלינו כאל אנשים סוג ב', רוסיות מלוכלכות, לא טובות מספיק".
קשה להעריך עד כמה תופעת הדתת העולים, על פניה השונות, הייתה נרחבת. במשרד החינוך טוענים שאין ברשותם נתונים שמתייחסים לשנות ה-90 וה-2000, והתרגזו שבכלל שאלתי. "אנחנו לא צריכים לתת דין וחשבון על מדיניות העבר", נזף בי דובר המשרד עמוס שביט בשיחת טלפון. "אנחנו נותנים דין וחשבון על הפעילות שלנו, וגם זה בקושי. לא ניקח אחריות על ההדתה של פעם, יש לנו מספיק התעסקות בזה היום. אני חושב שיוסי שריד היה שר אז, אולי הוא ידבר איתך".
לא ברור גם אם התופעה הזאת פסקה לחלוטין. היום העלייה מרוסיה וחבר המדינות מגיעה בטפטופים, ולהורים החדשים קל יותר להתייעץ בפייסבוק עם הוותיקים על בתי ספר לילדיהם. על פי נתוני משרד החינוך, רובם המכריע של העולים ממדינות אלה מגיעים כיום לבתי ספר ממלכתיים – בניגוד לעולי אתיופיה, שם המצב מורכב יותר, ועל כך בהמשך. אבל בדבר אחד אני כן בטוחה: עכשיו, כשההדתה בכותרות, הגיע הזמן לספר סוף סוף את הסיפור שלנו. זה לא סיפור של שנאת היהדות או הדתיים, אלא סיפור של כפייה, השפלה והדרה. וגם 27 שנים אחרי, הוא עדיין כואב.
"את פרוצה? רק פרוצות הולכות עם שיער פזור"
"עליתי בשנת 1992 מטג'יקיסטן עם אחותי", מספרת לי אסתי נדיב (35). "הייתי בת עשר והגענו לתל אביב. בהתחלה הלכתי לבית ספר ממלכתי, עד שיום אחד הגיע הביתה אדם דתי דובר רוסית. אני זוכרת את הסצנה במטבח, איך אמא הכינה לו תה והוא דיבר. הוא הפחיד את ההורים שלי ואמר שכאן בארץ הבנות מתנהגות נורא, מתרחקות מההורים בגיל צעיר, מתחילות לקיים יחסי מין ולעשן. הוא אמר שהדרך היחידה לשמור עליהן היא להכניס אותן לבית ספר דתי. ואז הוא הציע את הפנימייה החרדית שלמדתי בה".
ימים ספורים לאחר מכן הופיע האיש שוב, הפעם בבית הספר של אסתי ואחותה. "אמא שלי ארזה לנו מזוודה, חצאיות וגרביונים. הם היו גרביונים לבנים עד הברך עם הדפסי תותים, וזה היה הדבר היפה היחיד בסיפור הזה. היה ספטמבר וחם, אבל כל הבגדים היו ארוכים, כי זה מה שהאיש הורה לה לעשות. הוא, אמא, אחותי ואני נסענו יחד לחיפה, לפנימייה. לא ידענו עברית אז, היינו רק שלושה חודשים בארץ. אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצות את זה, ההורים עבדו בשלוש עבודות ולמדו באולפן, הם היו עסוקים בהישרדות וחשבו שהם עושים מה שטוב בשבילנו.
מה את זוכרת מהימים הראשונים שם?
"כל הזמן היינו צריכות להתפלל, ואני אפילו לא ידעתי איך לבקש נייר טואלט. בבית הכרנו את המסורת אבל לא שמרנו שבת, כך שאחרי ארוחת השבת בפנימייה נכנסנו לחדר והדלקתי את האור. התחילו צרחות 'מה עשית? איך תכבי את האור עכשיו?'. לא הבנו למה אנחנו לומדות רק מקצועות תורניים, מה עם כל השאר. חוץ מזה הימים הראשונים היו יחסית בסדר, אבל אז התחילו ההערות מצד הבנות והמדריכות על הלבוש שלנו, על ההתנהגות שלנו. הרגשתי שאני לא שייכת.
שנים לפני המחאה נגד התכנים הדתיים בבתי הספר, עולים שהגיעו לישראל נתקלו במסכת שכנועים, לחצים והפחדות כדי שישלחו את ילדיהם לפנימיות דתיות. אנחנו, הילדים, נדרשנו להתפלל כל היום בשפה שלא הבנו, לוותר על הבגדים והאוכל שאהבנו, לשכוח מאנגלית וחשבון ולקוות שלא נגיע לגיהינום. זה הסיפור שלנו, והוא עדיין כואב
יאנה פבזנר בשן | מגזין mako | פורסם 02/08/17 15:31
"אסור לך ללבוש את זה. זה לא צנוע", אומרת דמות גבוהה העומדת מולי. אני מרגישה את הפנים שלי מאדימות, את העיניים ננעצות ברצפה, את עצמי נבלעת בתוך קיר הבטון מאחוריי, שרותח משמש ספטמבר. זהו קיר בית הספר של חב"ד העומד בין דיונות החול הצהובות של אשדוד. מצאתי את עצמי שם שלושה חודשים אחרי שהגענו לישראל. הייתי ילדה בת 11.
אורך השמלה שאני לובשת דווקא בסדר הפעם, היא מכסה לי את הברכיים, אבל אין לה שרוולים. בדרך כלל אני זוכרת ללבוש חולצה מעל, הפעם שכחתי שהכתפיים הילדיות שלי לא צנועות. הפתרון? להסתובב כל היום עם תיק גב גדול על הכתפיים, שיכסה על הבושה. לבנות האחרות זה לא היה נראה הזוי: על טעויות צריך לשלם. רק מרינה ונטליה, עולות חדשות כמוני, לוחשות לי מילות עידוד.
אני שומעת את עקביה של הדמות נוקשים ומתרחקים. צריך למהר לתפילה במקלט. מה אני זוכרת מהמקלט? סוכריות זולות, ג'וקים מרוססים, סידור בכריכה אדומה, סדין מטונף וקרוע שמפריד בין הבנים לבנות. יכולתי לראות את יוסי עטוף בטלית, מתנדנד, מניח את אצבעות ידיו על עיניו, לפעמים המשקפיים שלו מתעקמים. יוסי היה היחיד שחיבבתי כאן. אסור היה לדבר איתו.
קדימה ואחורה, קידה שמאלה וקידה ימינה. אני מחזיקה את הסידור, שגם אחרי 27 שנים עדיין עומד כתזכורת בארון הספרים שלי, מעמידה פנים שאני קוראת ממנו. העברית שלי באותם ימים דלה מאוד, אין לי מושג קלוש מה המילים. אני ממלמלת משהו ברוסית וקדה קידה עמוקה קדימה.
איך הגעתי לכאן? שני ההורים האתאיסטים שלי לא דיברו איתי בבית על תפילות, על צניעות, גם אלוהים לא כיכב. למה אני קוראת פסוקי תורה בבית ספר שלא מלמד אנגלית, ושאת המתמטיקה שהוא מציע למדתי כבר בכיתה ב'? מה אני עושה במקום שבו אני לא נדרשת לחשוב, אלא לצום בכיפור ולנטוש את הסנדביץ' האהוב עליי – שתי פרוסות לחם שחור ובתוכו בשר לבן? ואיך הגיעו לשם מרינה ונטליה, שחלקו איתי אתאיזם וטעם קולינרי?
"הלכנו לעירייה ופקיד עם כיפה אמר לנו שאין מקום בשבילך בשום בית ספר חילוני, אלא אם תישארי כיתה", משחזרת אמי כיצד הגעתי לחב"ד, "הוא הציע את בית הספר הזה. אמר שהוא מצוין, שיש הסעה והמון תשומת לב לילדים. חשבתי שמכיוון שאת לא יודעת עברית עדיין זה טוב שתקראי הרבה תנ"ך. ככה תלמדי מהר יותר את השפה ובתיכון תלכי לבית ספר רגיל".
כשנגמרה שנת הלימודים אמי ניגשה שוב לאותו הפקיד בעירייה כדי לרשום אותי לתיכון ממלכתי. "לא, את לא יכולה לעשות את זה", הוא אמר, "אם היא התחילה בחב"ד, היא צריכה להמשיך שם". "וכאן דפקתי על השולחן", נזכרת אמי, "אמרתי לו 'לא באתי לארץ כדי שגם פה יגידו לי איך לחנך את הילדים שלי'".
היינו סוג ב', רוסיות מלוכלכות
בחודשים האחרונים כולם מדברים על ההדתה במערכת החינוך. ההורים והתלמידים המתקוממים מוחים על התכנים הדתיים שנכנסים לגני הילדים ולבתי הספר הממלכתיים, ומפנים אצבע מאשימה לעבר שר החינוך נפתלי בנט. זה דיון סוער במיוחד: יותר ממיליון איש, לדוגמה, ראו סרטון שבו תלמידה חילונית בת 15 מסבירה למה סירבה להיפגש עם תלמידים מבית ספר דתי. במשרד החינוך, מצדם, מתעקשים שאין שום הדתה, ושמדובר בהמצאה של התקשורת.
ההורים החילונים כועסים, ובעיני בצדק. אבל אני מוצאת את עצמי כועסת כעס כפול. כי ההדתה קיימת כאן שנים רבות, אבל לאיש לא היה אכפת כל עוד מדובר בילדי עולים. אני לא מדברת על הילדים שנשלחו לחינוך דתי בהתאם לאמונתם ורצון הוריהם – אלא על הרבים שלא, כמוני. אילו אמא שלי לא הייתה דופקת על השולחן, הייתי כנראה מוצאת את עצמי באולפנה.
זה הסיפור שלי ושל רבים מחבריי. רצינו להגיע למדינת היהודים, אבל לא רצינו להיות דתיים, לא רצינו להפוך לדתיים, ולא רצינו שהילדים שלנו יהיו דתיים. ובכל זאת, איכשהו, למדנו לנשק מזוזה לפני שלמדנו מי זה הרצל. היינו חדשים בארץ, בקושי ידענו עברית, והאמנו במדינת היהודים. כשנציגי מוסדות החינוך הדתיים הסבירו להורים שאצלם הילדים יקבלו את החינוך הכי טוב ובחינם, הם הסכימו – בלי לדעת מה משמעות ההסכמה. איפה היה כל הכעס אז?
הדרכים שמוסדות החינוך הדתיים גייסו בהן עולים חדשים היו מגוונות. הרשת החרדית "שובו", לדוגמה, הייתה מצלצלת בהודעה מוקלטת לבתי העולים. גופים אחרים דפקו על דלתות בתיהם, ובאמצעות הפחדות והבטחות שכנעו אותם לשלוח את ילדיהם לפנימיות. היו גם כאלה שהשפיעו דרך העיריות, ואחרים התמקמו באולפנים והציעו למבוגרים טיולים בארץ ולילדים קייטנות חינם. אני עצמי, עוד לפני שנשלחתי לבית הספר של חב"ד, הגעתי לקייטנה של החסידות, וחזרתי ממנה צרודה כי נדרשנו לצרוח שירי הלל למשיח כל היום.
תוכנית נעל"ה של משרד החינוך, המיועדת לנערים המגיעים לישראל לבדם בגילאי התיכון, הפעילה גם היא לאורך השנים פנימיות דתיות וחרדיות. "הבנו שאם נבקש פנימייה דתית יהיה יותר סיכוי שנתקבל לתוכנית, מכיוון שלא היינו 'יהודיות כשרות'", סיפרה לי אחת מהבוגרות, "במהלך הלימודים עברנו גיור וחלק קטן אף חזרו בתשובה. באופן כללי התייחסו אלינו כאל שפחות, שלחו אותנו בחגים לעבוד במסעדות דתיות בחצי חינם, ותמיד דיברו עלינו כאל אנשים סוג ב', רוסיות מלוכלכות, לא טובות מספיק".
קשה להעריך עד כמה תופעת הדתת העולים, על פניה השונות, הייתה נרחבת. במשרד החינוך טוענים שאין ברשותם נתונים שמתייחסים לשנות ה-90 וה-2000, והתרגזו שבכלל שאלתי. "אנחנו לא צריכים לתת דין וחשבון על מדיניות העבר", נזף בי דובר המשרד עמוס שביט בשיחת טלפון. "אנחנו נותנים דין וחשבון על הפעילות שלנו, וגם זה בקושי. לא ניקח אחריות על ההדתה של פעם, יש לנו מספיק התעסקות בזה היום. אני חושב שיוסי שריד היה שר אז, אולי הוא ידבר איתך".
לא ברור גם אם התופעה הזאת פסקה לחלוטין. היום העלייה מרוסיה וחבר המדינות מגיעה בטפטופים, ולהורים החדשים קל יותר להתייעץ בפייסבוק עם הוותיקים על בתי ספר לילדיהם. על פי נתוני משרד החינוך, רובם המכריע של העולים ממדינות אלה מגיעים כיום לבתי ספר ממלכתיים – בניגוד לעולי אתיופיה, שם המצב מורכב יותר, ועל כך בהמשך. אבל בדבר אחד אני כן בטוחה: עכשיו, כשההדתה בכותרות, הגיע הזמן לספר סוף סוף את הסיפור שלנו. זה לא סיפור של שנאת היהדות או הדתיים, אלא סיפור של כפייה, השפלה והדרה. וגם 27 שנים אחרי, הוא עדיין כואב.
"את פרוצה? רק פרוצות הולכות עם שיער פזור"
"עליתי בשנת 1992 מטג'יקיסטן עם אחותי", מספרת לי אסתי נדיב (35). "הייתי בת עשר והגענו לתל אביב. בהתחלה הלכתי לבית ספר ממלכתי, עד שיום אחד הגיע הביתה אדם דתי דובר רוסית. אני זוכרת את הסצנה במטבח, איך אמא הכינה לו תה והוא דיבר. הוא הפחיד את ההורים שלי ואמר שכאן בארץ הבנות מתנהגות נורא, מתרחקות מההורים בגיל צעיר, מתחילות לקיים יחסי מין ולעשן. הוא אמר שהדרך היחידה לשמור עליהן היא להכניס אותן לבית ספר דתי. ואז הוא הציע את הפנימייה החרדית שלמדתי בה".
ימים ספורים לאחר מכן הופיע האיש שוב, הפעם בבית הספר של אסתי ואחותה. "אמא שלי ארזה לנו מזוודה, חצאיות וגרביונים. הם היו גרביונים לבנים עד הברך עם הדפסי תותים, וזה היה הדבר היפה היחיד בסיפור הזה. היה ספטמבר וחם, אבל כל הבגדים היו ארוכים, כי זה מה שהאיש הורה לה לעשות. הוא, אמא, אחותי ואני נסענו יחד לחיפה, לפנימייה. לא ידענו עברית אז, היינו רק שלושה חודשים בארץ. אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצות את זה, ההורים עבדו בשלוש עבודות ולמדו באולפן, הם היו עסוקים בהישרדות וחשבו שהם עושים מה שטוב בשבילנו.
מה את זוכרת מהימים הראשונים שם?
"כל הזמן היינו צריכות להתפלל, ואני אפילו לא ידעתי איך לבקש נייר טואלט. בבית הכרנו את המסורת אבל לא שמרנו שבת, כך שאחרי ארוחת השבת בפנימייה נכנסנו לחדר והדלקתי את האור. התחילו צרחות 'מה עשית? איך תכבי את האור עכשיו?'. לא הבנו למה אנחנו לומדות רק מקצועות תורניים, מה עם כל השאר. חוץ מזה הימים הראשונים היו יחסית בסדר, אבל אז התחילו ההערות מצד הבנות והמדריכות על הלבוש שלנו, על ההתנהגות שלנו. הרגשתי שאני לא שייכת.
