עליונות

[יותר מ9 חודשים]

עליונות ../images/Emo9.gif

עליונות

לא יודעת מה קרה לי אבל שמתי לב שבזמן האחרון אני מפתחת רגשות עליונות כלפי זוגות שהביאו ילדים בקלות. לא נעים אבל זה המצב. כדי שתבינו, אני גרה בסביבה של זוגות צעירים (19-24) ואנחנו נחשבים הזקנים שם (26) לכל, אבל לכל, מי שהתחתן לפני תשעה חודשים והלאה כבר יש ילדים, ואנחנו כבר מתקרבים לשלוש שנים... עד לא מזמן נצבט לי הלב כל פעם שראיתי תינוק (ויש הרבה באזור, כמו שאתם מבינים) או בטן הריונית. אבל פתאום איכשהו הכל השתנה. אני מסתכלת עליהם ואומרת לעצמי (ובאמת מרגישה ככה, זה לא נסיונות שכנוע עצמי): איזה באסה להם, הם אפילו לא התאמצו בשבילו, הם לא יודעים להעריך את מה שיש להם ואז רגשי רחמים מציפים את כולי, והפעם לא עלי-אלא עליהם. וזה לא רק רחמים אלא בעיקר תחושות עליונות כאלו, שאני לא יודעת להסביר אותן, כאילו "הסוד" שלנו נותן לי תחושה הירואית ומיסתורית. אני טסה ועושה דברים שאתם אפילו לא חולמים שאני עושה, אני אומרת להם בליבי. הרגשות האלו מתחזקים בעיקר בשבתות וחגים כשאנחנו חופשיים לעצמנו, לנסוע לאן שרוצים מתי שרוצים, בשיא הספונטניות, והם תקועים להם עם הילדים שלהם וכל נסיעה חייבת להיות מאורגנת ומתוכננת מראש, ומתאימה לכל הנפשות הפועלות... בקיצור נראה לי שפתאום, במקום לרחם על עצמי (ומגיע לי אני באמת מסכנה לא?) אני מרחמת על אלו שמן הסתם מרחמים עלי (אבל גם קצת מקנאים בי-אני בטוחה). איזה עולם הפוך. מקווה שלא יצא לי מבולבל מידי, היה לי קשה להסביר ת'צמי. מעניין, יש עוד שמרגישים כמוני?

 

[tomy308]

כל הכבוד

עליונות

לא יודעת מה קרה לי אבל שמתי לב שבזמן האחרון אני מפתחת רגשות עליונות כלפי זוגות שהביאו ילדים בקלות. לא נעים אבל זה המצב. כדי שתבינו, אני גרה בסביבה של זוגות צעירים (19-24) ואנחנו נחשבים הזקנים שם (26) לכל, אבל לכל, מי שהתחתן לפני תשעה חודשים והלאה כבר יש ילדים, ואנחנו כבר מתקרבים לשלוש שנים... עד לא מזמן נצבט לי הלב כל פעם שראיתי תינוק (ויש הרבה באזור, כמו שאתם מבינים) או בטן הריונית. אבל פתאום איכשהו הכל השתנה. אני מסתכלת עליהם ואומרת לעצמי (ובאמת מרגישה ככה, זה לא נסיונות שכנוע עצמי): איזה באסה להם, הם אפילו לא התאמצו בשבילו, הם לא יודעים להעריך את מה שיש להם ואז רגשי רחמים מציפים את כולי, והפעם לא עלי-אלא עליהם. וזה לא רק רחמים אלא בעיקר תחושות עליונות כאלו, שאני לא יודעת להסביר אותן, כאילו "הסוד" שלנו נותן לי תחושה הירואית ומיסתורית. אני טסה ועושה דברים שאתם אפילו לא חולמים שאני עושה, אני אומרת להם בליבי. הרגשות האלו מתחזקים בעיקר בשבתות וחגים כשאנחנו חופשיים לעצמנו, לנסוע לאן שרוצים מתי שרוצים, בשיא הספונטניות, והם תקועים להם עם הילדים שלהם וכל נסיעה חייבת להיות מאורגנת ומתוכננת מראש, ומתאימה לכל הנפשות הפועלות... בקיצור נראה לי שפתאום, במקום לרחם על עצמי (ומגיע לי אני באמת מסכנה לא?) אני מרחמת על אלו שמן הסתם מרחמים עלי (אבל גם קצת מקנאים בי-אני בטוחה). איזה עולם הפוך. מקווה שלא יצא לי מבולבל מידי, היה לי קשה להסביר ת'צמי. מעניין, יש עוד שמרגישים כמוני?

כל הכבוד
לך על השינוי, לצערי אני לא יכולה לומר את זה על עצמי, אני בגילך נשואה 5 שנים ,עם הזמן למדתי לקבל יותר את הדברים בקלות, כי בסה"כ אני עובדת בסביבה של נשים בגילי ,אני מאושרת בשבילן אבל הלב שלי נצבט וכואב שאני רואה את הבטן מתנפחת,את הדיבורים על הילדים שלהן, ובמיוחד על כמה קשה לקום,לחתל-לא שאני שופטת אבל פשוט כואב לי כי אני כל כך רוצה להיות אימא שאני מוכנה לכל,אבל אני יודעת שבסופו של דבר נקבל את מבוקשנו ופשוט נשאר רק לקבל את הדברים ולחכות שהאושר יגיע

 

[נופר אפרת]

../images/Emo194.gif

עליונות

לא יודעת מה קרה לי אבל שמתי לב שבזמן האחרון אני מפתחת רגשות עליונות כלפי זוגות שהביאו ילדים בקלות. לא נעים אבל זה המצב. כדי שתבינו, אני גרה בסביבה של זוגות צעירים (19-24) ואנחנו נחשבים הזקנים שם (26) לכל, אבל לכל, מי שהתחתן לפני תשעה חודשים והלאה כבר יש ילדים, ואנחנו כבר מתקרבים לשלוש שנים... עד לא מזמן נצבט לי הלב כל פעם שראיתי תינוק (ויש הרבה באזור, כמו שאתם מבינים) או בטן הריונית. אבל פתאום איכשהו הכל השתנה. אני מסתכלת עליהם ואומרת לעצמי (ובאמת מרגישה ככה, זה לא נסיונות שכנוע עצמי): איזה באסה להם, הם אפילו לא התאמצו בשבילו, הם לא יודעים להעריך את מה שיש להם ואז רגשי רחמים מציפים את כולי, והפעם לא עלי-אלא עליהם. וזה לא רק רחמים אלא בעיקר תחושות עליונות כאלו, שאני לא יודעת להסביר אותן, כאילו "הסוד" שלנו נותן לי תחושה הירואית ומיסתורית. אני טסה ועושה דברים שאתם אפילו לא חולמים שאני עושה, אני אומרת להם בליבי. הרגשות האלו מתחזקים בעיקר בשבתות וחגים כשאנחנו חופשיים לעצמנו, לנסוע לאן שרוצים מתי שרוצים, בשיא הספונטניות, והם תקועים להם עם הילדים שלהם וכל נסיעה חייבת להיות מאורגנת ומתוכננת מראש, ומתאימה לכל הנפשות הפועלות... בקיצור נראה לי שפתאום, במקום לרחם על עצמי (ומגיע לי אני באמת מסכנה לא?) אני מרחמת על אלו שמן הסתם מרחמים עלי (אבל גם קצת מקנאים בי-אני בטוחה). איזה עולם הפוך. מקווה שלא יצא לי מבולבל מידי, היה לי קשה להסביר ת'צמי. מעניין, יש עוד שמרגישים כמוני?

ליותר מ9 חודשים מאד הזדהתי עם הצביטה שבלב.לפעמים זה באמת קשה לשמוח בשמחות, ולשמוע גם את ה"בקרוב אצלכם". אבל אסור לתת למצב להפריע לנו בקשרי החברות, ובלקחת חלק בשמחת הזולת. טוב שאת מצליחה לראות את חצי הכוס המליאה, ולנצל את זמנך כראוי. אני גם בטוחה שהדרך שאנחנו עושות בהתגברות על הקשיים, מכינה אותנו טוב יותר לאמהות, ויוצרת קשר מיוחד עם הצאצאים. אני למשל מוצאת נחמה דווקא מסיפורי העקרות במקרא. הן משמשות לי דוגמא לנחישות והתמדה, ולתקוה. אני גם מתעודדת מכך ששכרן הרבה מאד. מאחלת לך הרבה הצלחה, חיוכים והנאה.