עלול להוות טריגר.

[Hilla1987]

עלול להוות טריגר.

אני באמת מרוסקת.
אני מוצאת את עצמי נוהגת על כביש 431 על 110 קמ"ש ותוהה איך זה יהיה בהתנגשות עם עמוד.
מותשת מלנסות להבין את עצמי ובכלל לא התחלתי. אני לא מצליחה לישון. עליתי במשקל כשבצורה לא ברורה הצלחתי לשמר אותו פחות או יותר כחודשיים
הטיפול התחיל ואני פשוט מפורקת. מאיפה להתחיל. מרגישה כאוטית לחלוטין.
ובעיקר בורחת מעצמי. מהלבד. מהאוכל.
אני לא מצליחה לישון, לא מצליחה לבכות במקסימום דמעה או 2 שמתייבשות תוך 3 שניות בקושי.
ומחזיקה את עצמי בשיניים לתפקד. וחזרתי לכסוס ציפורניים. אויש כל מיני דברים מזעזעים חוזרים אליי ומרוב שריפות בתוכי אני לא יודעת לאן לגשת ולכבות קודם.
אבל הכי חשוב שומרת על פאסון ועל פרצוף מחוייך שמא ידעו מה עובר עליי... (או שאני בעצם מתכוונת שמא אני אתן לעצמי לדעת מה עובר עלי...)
צוחקת שמחה ועם זאת כל זה... אז מה אני באמת? מי אני באמת?
אני נשבעת שאני רוצה להשתנות אני רוצה לחיות ואני מחזיקה כ"כ חזק לא ליפול אבל דמט למה זה כזה קשה? ולמה יש לי כ"כ הרבה שאלות ולמה הפכתי להיות כ"כ אטומה? כ"כ חסרת ביטחון? כ"כ שונאת את עצמי? כ"כ לא מאמינה שאני שווה משהו?

מצטערת שאתם "שומעים" את החלק הזה שבי. כ"F לא רציתי להוציא אותי כאן אבל אין לי איפה להוציא כ"כ....(עד מחר בטיפול...)

תודה על המקום...

 

[חלומותשל אחרים]

הי את

מזדהה עם כל כך הרבה דברים שכתבת
קודם כל- אין לך על מה להתנצל , אנחנו כאן בשביל לשמוע. אני מכירה טוב מידי את המקום הזה של להתנצל על זה שאני כאילו מעיקה על מישהו כי אני חושפת את מה שקורה לי באמת.
מה שכתבת נראה לי די אופייני להתחלת טיפול. פתאום מתחילים לטפל ולחשוב ולדבר והכל צף ועולה לך למעלה.
אני זוכרת תקופה שהרגשתי כמו איזו רכיכה שלקחו לה את השריון- מצד אחד הכל מוצף, מצד שני לקחו לי את דרך ההתמודדות שלי (הסימפטומים למינהם). זה מקום מאוד מפחיד, ומאוד "לא בשליטה", אבל זה עובר.
אני מכירה גם את הרצון הזה לבכות. אני זוכרת שבאשפוז בשבועיים הראשונים לא בכיתי בכלל. ראיתי את כולן סביבי מתפרקות להן וכל כך רציתי גם, אבל זה פשוט לא יצא בהתחלה. התחלתי לחשוב כבר שמשהו לא בסדר בי, שמה שאמור לקרות לי באשפוז לא קורה. גם כן כמובן הזמן עשה את שלו...
כל השאלות האלה שכתבת בסוף - אולי אף פעם לא תהיה לזה תשובה. רק אתמול מצאתי את עצמי חושבת בפעם המיליון על למה אני כל כך לא מצליחה לסבול את הגוף שלי, ולמה זה לא משתנה כבר, ומתי זה ישתנה ואם בכלל..

בקיצור- זה לא מאוד מעודד, אבל תני לזמן לעשות את שלו


[ סורי אם יצאתי עילגת, אני ערה ועובדת יותר מידי שעות אבל רציתי לכתוב לך, מקווה שהמסר הכללי ברור]

 

[lital172]

נסיכה שלי..

כמו שחלומות כתבה לך. זה הכי טבעי שהכל צף והכל הרבה יותר קשה. כי את מתחילה עכשײַו לדבר על הדברים שהיו הכי אטומים בנפש שלך שלא נגעת אף פעם. ושנוגעים זה הכי שורף ומרגישים שמאבדים את עצמנו.. אבל לאט לאט שמדברים. שמוציאים את זה החוצה מהלב יוצאת גם ההקלה. לאט לאט תוכלי להתחיל לחשוב נכון. תלמדי איך לקחת את הדברים האלו.. איך לכאוב אותם נכון אבל גם לדעת להיפרד מהם ולהתחיל ללכת דרך חזקה ויציבה ומלאת בטחון. בעיני למרות שזו הודעה קשה זו הודעה של חיים. את מזיזה אבנים מהלב שלך. לפעמים יקח הרבה זמו עד שתזיזי אחת אבל זה יקרה. עצם זה את מתחילה לנסות . זה האומץ והבריאות שבתוכך. מחבקת ואוהבת אותך.. ואיתך לחבק . ללטף את הדמעות...הכל יהיה בסדר. את עושה שיהיה. אשמח לשמוע איך היה היום בטיפול. נשיקה וחיבוק חם אליך.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

על מה את מצטערת?

כולנו כאן יודעות איך מרגיש הפירוק הזה. כאן אפשר להיות קצת פחות לבד עם החוויה הנוראית הזו, בשביל זה כולנו כאן ביחד. אל תצטערי...
הפוך, אני שמחה שאת כותבת את זה כאן. כי לכתוב את זה במילים זו אחת הדרכים להוציא לא על עצמך ולא בהרס, וגם אחת הדרכים לעשות קצת סדר בכאוס.
התחלה של טיפול מציפה הרבה מאוד דברים, במובנים מסוימים מפרקת, אבל אני מאמינה בכח הבונה של טיפול, ומקווה מאוד שגם לך זה יקרה שם.

עד אז... אנחנו איתך בדרך.

תכתבי לנו, אל תהיי לבד.

 

[כבר אין לי דרך לעצור]

אין לך על מה להצטער או להתנצל.

כל כך מזדהה איתך וכל כך מבינה אותך עד שזה ממש נשמע כמו משהו שאני הייתי כותבת.

מצטערת שאין לי כ"כ איך לעזור,
נמצאת כאן תמיד לשמוע